האם כלב יכול להיות בונה חופשי? שאלה שנשמעת אבסורדית במחשבה ראשונה, הרי ברור שכלב לא יוכל לעמוד בקריטריון הסף – מילוי הטפסים של הלשכה הגדולה למדינת ישראל. כלב גם לא יעמוד בקריטריון היסוד של "גבר חופשי". אז למה לדון בכובד ראש בשאלה שהתשובה אליה כה ברורה? כיוון שיחד עם הטיעונים המכריעים שתוארו לעיל, מגיעה לידידו הטוב של האדם לפחות זכות הטיעון, או איזה הסבר יסודי יותר לשאלה מדוע אין הוא יכול לבוא בקרבנו.

הכלבים יכולים לטעון, למשל, שמילוי הטפסים של הלשכה הגדולה של מדינת ישראל הוא תנאי טכני בעיקרו. אחי לשכת ברקאי קידשו דורות של בונים חופשים עשורים לפני הקמת הלשכה הגדולה של מדינת ישראל ואיש מהם לא מילא את הטפסים עליהם מועמדים נדרשים לחתום כיום. הרישום בטפסים, כמו שאנחנו מכירים אותו היום, אומץ בוודאי במאה ה-19, שהרי עד אז מעטים ידעו בכלל קרוא וכתוב. האם בוני הקתדרלות (בונים אופרטיביים) ידעו אפילו לחתום את שמם? סביר שלא.

כדי להדיר את הכלבים אנחנו נדרשים להסבר עקרוני יותר. ניסוח אחר של השאלה יכול להיות האם מי שאינו אדם יכול בכלל להיות בונה חופשי? שאלה לא פשוטה, כיוון שהקבוצה "לא אדם" כוללת מעצם הגדרתה אינסוף פרטים. אם ישו יחזור לחיים, למשל, האם הלשכות הנוצריות יקדשו אותו? כנראה שכן. מוטנטים מהקומיקס אקסמן? חייזרים? ודאי יהיו לשכות בקליפורניה שישמחו לצרף גם אותם. ומדוע להרחיק לגלקסיות אחרות? הרי הבניה החופשית מכירה בלשכות מעורבות (עם נשים), והן ללא ספק לא עומדות בכלל המפורש (לנדמרק)"גבר חופשי". יסלחו לנו נשותינו על השאלה המעליבה  – "אם נשים כן, למה כלבים לא?" כלומר, אם הנימוק הוא טכני – "כי כתוב רק גברים" – אז למה אנחנו מכירים בלשכות מעורבות ובמסדר הנשים "כוכב המזרח"? אם אפשר להתאים את הריטואלים, ולהסתמך על רוח הבניה החופשית כקווים מנחים כלליים, אזי מדובר בהגמשה סלקטיבית של הכללים. על כן, אם הסכמנו להגמיש את הכללים עבור מישהו אחד, זה יהיה בלתי מסוני בעליל לנהוג בחוסר שוויון בוטה ולדחות את זכות הטיעון של ההולכים על ארבע. האם כלבים אינם חברים טובים מספיק? הרי הנאמנות והאהבה הבלתי מותנית של הכלב הן אות ומופת לכל אדם, כל שכן לבונה חופשי. אז אם התשובה לשאלה מדוע נשים כן וכלבים לא היא: "כי הזמנים משתנים, והנשים רוצות", אז הכלבים מבקשים להתקבל, כי הזמנים השתנו לרעתם, והם מבקשים לגלגל את המצב אחורנית.

 

בעבר הכלבים היו בעלי מעמד גבוה מאד, מעמד של אלים. בעולם המיסתריות המצרי היה שמור מקום של כבוד לאל אנוביס  – בנו של אוזיריס אל המוות. אנוביס זה לבש צורת כלב רוח (יש אומרים צורת תן) ומילא תפקיד חשוב בהעברת המת לעולם הבא. אנוביס הוא מצאצאיו של רע, אל השמש ומקור האמת. אשת אביו היא איזיס, שיחד עם אביו (אוזיריס) ילדו את התרבות. אילן יוחסין משובח יש לכלב, לא פחות ואף יותר משלנו. ומה אנחנו למדים מכך? הרעיון שהכלב הוא (חצי) אח של התרבות, וצאצא של השמש הוא רעיון מעניין. השמש מייצגת את רוח החיים, את האמת, האלוהות והנשמה הנצחית. מבחינת הקדמונים, הנשמה יכולה להתגלגל לאדם ויכולה גם להתגלגל לגוף כלב, ובהופעתה ככזו היא מאצילה על הכלב מעמד מכובד. הכלבים, כמו האדם, הם כלים לנשמה. הכלב ליווה את האדם מראשית התרבות, נפשו הגיעה מאותו מקום מסתורי ממנו מגיעה נפשנו שלנו, ואליה הנפש תשוב לאחר המוות.

 

 

מימין למעלה: פסל אנוביס במופעו ככלב רוח שנמצא בקברו של תות-אנך אמון. מימין למטה: כהן עוטה מסיכת כלב רוכן מעל סרקופג פרעוני בטקס ליווי המת לעולם הבא. משמאל: האל אנוביס במופעו כראש כלב על גוף אדם, בחברת אשת אביו – איזיס.

המצרים לא היו לבדם באומנה כי אין קו ברור בין אדם לכלב. יש אומרים שהמילה העברית כלב היא המילה כ-לב (כמו לב), מילה שמציינת את קרבתו של הכלב ללב האדם. ואכן, האם איננו מרגישים שכלב הוא בעל נשמה דומה לשלנו? בעל רגשות? בעל רצונות? האם כלב איננו עצוב או שמח?גם במיתולוגיה הסינית יש מקום של כבוד לכלב כחבר אמיתי ונאמן. דוגמה לכך הוא פאנגו, כלבו הנאמן של הלוחם האגדי ארלנג(בתמונה למטה). בסין הכלב אף קיבל את אחת מ 12 השנים במחזור האסטרולוגי הסיני ("שנת הכלב"), ומי שנולד בשנת הכלב מקבל מתכונותיו הטובות.

 

מימין: ארלנג וכלבו פאנגו. משמאל שנת הכלב במחזור האסטרולוגי הסיני

גם בדת ההינדית, האל שיווה, בגלגולו כנווד מטיל אימה (בהאירבה), הסתובב עם כלבו הנאמן. עד היום כלבים זוכים ליחס של כבוד בהודו בתוקף חבריו הטובים של האל שיווה. במסדר המיסתורין המתראסי הכלב היה סמל חשוב, שהופיע תמיד בכל מקדש מתחת לפר המקודש בסצינת שחיטת הפר (טאורוקטמי). אפשר להזכיר גם את הפילוסופים הציניקנים ביוון הקדומה, שקיבלו את שמם מהכלבים (ציני הוא כלב ביוונית), וראו בכלב מודל מעשי לחופש. מבחינת הפילוסוף אנטיסטנוס (מתלמידי סוקרטס, בן תקופתו של אפלטון), חירותו של הכלב מההתניות החברתיות היא מודל להתנהגות אנושית אידאלית.

 

מימין: האל שיווה במופעו כהלך, בחברת כלבים (והפרה המקודשת ברקע). משמאל למעלה: כלבים עם מחרוזת פרחים ברהאמינית. משמאל למטה: נזירים הודים (סאדו) בחברת ידידו של האל שיווה. 

אין בכך ספק, הקדמונים העניקו לכלב כבוד אלים, אז אולי אלו אנחנו הנבערים מדעת שלא מבינים את שפתו של הכלב? אולי אין מדובר אלא בדעה קדומה ממנה אנו, כבונים חופשיים, מצווים להתנער? האם שלמה המלך, דמות המופת של הבניה החופשית לא דיבר עם החיות כשווה בין שווים?

הקשר בין הבונה החופשי לכלב איננו רק ספקולציה הנובעת מעיון בחכמת הקדמונים. בלשכת קונאוט (Connaught Lodge) מספר 3270 באנגליה עבודת הלשכה משולבת במועדון הכלבים הנלווה. קבלה ללשכה מותרת אך ורק לבעלי כלבים החברים במועדון. עבור אחי לשכה זו, הכלבים אמנם אינם אחים, אך הם בהחלט חלק משמעותי מהחוויה המסונית. באנגליה כמו באגליה, זוהי איננה אופנה שטחית, לשכה אוהבת כלבים זו הוקמה ב 1907 ונקראה על שם הנסיך ארתור, הדוכס מקונאוט, שהיה גם הנשיא הגדול של הלשכה המאוחדת של אנגליה.

בתמונה מימין : הנסיך ארתור, הדוכס מקונאוט בתלבושת מסונית. בתמונה משמאל: הנסיך ארתור, בנם של ויקטוריה מלכת אנגליה והנסיך אלברט, בחברת אשתו, הנסיכה לואיז מרגריט מפרוסיה, ובנם הנסיך אליסטייר וינדזור. שמו של הכלב המלכותי אבד.

התשובה הפילוסופית

אנחנו בני האדם מזהים ב"נפש" הכלב משהו שדומה לנו, וידיעה עמומה זו מחייבת אותנו באמפתיה כלפי הכלב. בניסוח פשוט יותר: על הכלב חל הכלל "ואהבת לרעך כמוך" – אנחנו מרגישים שהכלב אנושי, צערו הוא צערנו, שמחתו היא שמחתנו. אנחנו חווים את הכלב כאילו היה אדם. אבל כלב הוא איננו אדם. האדם יכול להרגיש שהכלב הוא ידידו הקרוב והנאמן, אך הרגשה זו נובעת מליבנו האנושי, לא מהכלב. מבחינה רעיונית, מעמדו האתי של הכלב הוא אי שם על הציר שבין אדם לחפץ. אפשר לומר, כמובן, שאבחנה זו נוגעת לכל בעל חיים, כאשר החיות שאנו מדמיינים אותן כקרובות אלינו זוכות למעמד "אנושי" יותר, והרחוקות יותר למעמד "חפץ". עבור הקדמונים, לכלב היו שתי פנים – סמל שייצג תכונות ורעיונות, וגם חיה שייצגה תכלית. הסמל האציל משמעות על החיה, מבלי להביא לטשטוש בין שתי הפנים הללו. עבור האדם המודרני, שהסמלים אינם חלק מעולמו, ההבחנה הזאת הטשטשה.

נבחן כעת האם מבחינה פילוסופית הכלב יכול לזכות במעמד מסוני, על פי המבחן הפשוט האם יכול הכלב להצטרף לסיסמאת המסדר "חופש, שיוויון ואחווה".

האם כלב יכול להיות חופשי? הפילוסופיה של הבניה החופשית מתייחסת לטבע כמצב האידאלי של החופש, והחיות כסמל החירות. שלא כמו החיות החופשיות בטבע, הכלב "מוותר" על חלק מחירותו הטבעית תמורת החיים הנוחים בחברת האדם. ברור שהכלב "מוסר" את חרותו החייתית ללא ידיעה או רצון חופשי. אין זו החלטה מודעת, כיוון שהכלב מונע אך רק מאינסטינקטים והתניות. קשה לומר שכלב יכול להיות אי פעם חופשי באמת. ומה אם האדם? האם מותר האדם מהכלב בהקשר זה? לשלמה המלך היתה דעה נחרצת בעניין ("מותר האדם מן הבהמה אין", קהלת ג', י"ט). האם ביסודו של דבר איננו מונעים על ידי התאוות (אינסטינקטים) והדעות קדומות (התניות) כמו הכלב? התשובה המסונית על כך היא שלנו, בני האדם יש את יכולת הבחירה. אולי לא כל בני האדם מממשים יכולת זו, אך שאיפת החופש, השחרור מהדעות הקדומות והתאוות היא בליבה של הפילוסופיה המסונית.

ומה עם שיוויון? האם לכלב מגיעות זכויות שוות לאדם? לכלב מגיעה אמפתיה, כמובן, ועל האדם החובה למנוע מהכלב צער, אך לא בליטופים ובונזו עוסק הרעיון המסוני. השיוויון בבניה החופשית הינו שיוויון מהותי שנובע מרעיון האדם. הכלב לא שווה לאדם מכיוון שהוא איננו עושה שימוש בשפה. טיעון זה נשמע במחשבה ראשונה טכני, אבל השפה היא המרחב בו נוצרת המחשבה האנושית. אנחנו לא יכולים להעלות על דעתנו מחשבה ללא שפה, פשוטו כמשמעו. ההזדהות העמוקה שאנחנו חווים ביחסינו אל כלבים נובעת מאיתנו, בני האדם וממחשבותינו. אלו הם אנחנו שמשווים לכלב מחשבות ותכונות אנושיות בדמיוננו (באמצעות רעיונות ושפה). וכיצד חווים הכלבים אותנו בני האדם? על זאת לא יכול להשיב איש. לטוב ולרע, בני האדם כלואים בתוך עולם הרעיונות השפתי שלהם וההימלטות איננה מן האפשר. הבניה החופשית מזמינה את האחים לתת להבנה זו לחלחל לתפיסת עולמם הפנימי, ולהביא את יישומה לידי ביטוי בעולם. התשוקה לבהירות המחשבה והתפישה, החיפוש אחר ידיעת האמת הבלתי מתווכת, ההכרה בחוק הטבע ומשמעויותיו האתיות – הן שעומדות ביסוד הבניה החופשית. ללא שפה אין חשיבה, ובלעדיה תהליך זיקוק המחשבה לא יקרה. מסיבה זו הכלבים מנועים מלהיכנס למסדר הבונים החופשיים. לא בגלל שאיננו אוהבים אותם או שאין בהם תכונות ראויות להערכה, אלא מכיוון שלמסע המסוני אינם יכולים לצאת בעצמם. כמו הנשים והחילונים, הכלבים יכולים ללוות אותנו הבונים, אך אינם אחינו המסונים.

ועניין האחווה? במשמעותה המסונית, מדובר בהכרה שההפרדות המלאכותיות בין בני האדם מסתירות את האמת. לאמת זו פנים רבות, אך ביסוד הדבר עומד הרעיון שכל בני האדם מוצאם מאם קדמונה אחת. המדע והדת מסכימים בעניין זה – כל בני האדם הם משפחה אחת במובן הטכני והפשוט, והבניה החופשית מעירה כי ראוי שבני האדם יחוו האחד את השני כאחים. הכלבים אמנם מלווים את בני האדם מקדמת דנן, אך הם לא יצאו מאותו הרחם כמונו. דבר זה כמובן איננו פוגע במקומם של הכלבים בלבנו, או במעמדם האתי. האחווה המסונית נועדה לקדש את האדם ולהופכה לחוויה יומיומית עבור הבונה החופשי.

לאחר ששטחנו את הטיעונים כבדי המשקל, נדמה לי שנחה דעתם של הכלבים. למען האמת, אם להיות קשובים לכלבים ולא להגיגי ליבנו – מה שמעניין אותם זה בכלל השניצל והקציצות בסעודות השולחן הלבן, אליהן הם יכולים להצטרף (כמו חילונים ונשים) ביום ג' הראשון והשלישי בכל חודש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s