במאמר קודם תיארנו כיצד במשך יותר ממאתיים שנים מפורסמות תיאוריות קונספירציה לפיהן אליטה סודית שולטת בעולם מהמחשכים, והבניה החופשית, יחד עם האילומינטי, נחשבים לאלו העומדים בלב הקנוניה. עוד תואר כיצד ההאשמות בקנוניה הגיעו מהעולם דובר האנגלית, וכי ההאשמות מכוונות לענף הצרפתי של הבניה החופשית מסדר "המזרח הגדול של צרפת".
מדוע המזרח הגדול של צרפת הוא "הנבל" הגדול שמסתתר מאחורי ההאשמות? ג'ון רוביסון, מחבר אחד מספרי הקנוניה הראשונים (1793) שעסק באילומינטי ובבונים החופשים היה בעצמו בונה חופשי סקוטי. כשרוביסון יצא בקריאת אזהרה כנגד הקנוניה הנרקמת בלשכות המסוניות, הוא לא דיבר על הבניה החופשית הבריטית בה ראה "אמתלה להעביר שעה-שעתיים בהתרועעות מהוגנת". רוביסון הזהיר מפני הלשכות הצרפתיות עליהן אמר שהן "חממה להפצת רעיונות אנטי דתיים מופקרים". גם נסטה הלן וובסטר, מחברת ספרות קונספירציה חשובה, הבהירה בספר מהפיכה עולמית: מזימה כנגד הציביליזציה, שהבניה החופשית הבריטית, להבדיל מזו ביבשת היא "התאגדות מכובדת…תומכת החוק, הסדר והדת". אין ספק, אלו הם הבונים החופשים הקונטיננטאליים שזוממים להרוס את הסדר העולמי ואת הכנסייה – ובמאה ה 18 וה 19 כשדיברו על הבניה החופשית הקונטיננטאלית דיברו בעיקר על "המזרח הגדול של צרפת".
בלב ההאשמות בקנוניה עומדות מחלוקות פנימיות בתוך הבניה החופשית בשני עניינים: היחס לדת ומקום הפוליטיקה בעבודת הלשכה. בבניה החופשית הבריטית (ובעקבותיה בישראל) האמונה באל היא דרישת סף לקבלת מועמדים, בעוד שבמזרח הגדול של צרפת אין שום דרישה כזאת. עבור הבניה החופשית האנגלית, היחס לדת מלא כבוד בלשון המעטה: בלשכה יש מקום לספר הברית החדשה (בישראל יחד עם התנ"ך והקוראן); האמונה באלוהים מוצהרת והכרחית, וכמוה גם האמונה במטפיזיקה הנוצרית ("השארות הנפש"). במזרח הגדול, לעומת זאת, האל נשאר מחוץ ללשכה במוצהר ובמופגן. אם במזרח הגדול מכניסים ספר מקודש (לא מחויב), הוא מכיל רק דפים ריקים. בצרפת האל, התפילה, המטפיזיקה הנוצרית ומוסדות הכנסייה נשארים מחוץ ללשכה באופן מפורש ורשמי (Laïcité).
גם לגבי פוליטיקה ההבדל ניכר – בעבודת הלשכות האנגליות (כמו בארץ) העיסוק בפוליטיקה לא רק אסור – אלא הוא נתפס כאנטי מסוני ומפלג. לעומת זאת, בלשכות המזרח הגדול העיסוק בפוליטיקה מותר ונחשב מקובל. אף יותר מכך, עבור המזרח הגדול של צרפת, תכלית הסודיות המסונית היא הדיון הפוליטי הפתוח, ללא מורא מהאינקוויזיציה או מהחברה החילונית.
המזרח הגדול של צרפת קרוב לרוח הבניה החופשית לא פחות מהענפים האנגלו-אמריקאים, כמובן, והמחלוקת ביניהם החלה בימים אין איש זוכר. במקום להתחקות אחר השתלשלות העניינים נעסוק בשאלות החשובות: האם באמת יש סכנה בסילוק האל כלנדמארק מסוני? האם באמת לא ראוי לעסוק בענייני החברה הכללית (פוליטיקה) בלשכה מסונית? כדי לענות על השאלה הראשונה בעניין הכרחיות האל, אנחנו נדרשים להסביר מיהו בדיוק אותו האל שהכרה בו אנחנו דורשים ואת הדוגמות שלו אנחנו מקבלים. לא נוכל להתחמק מהבעייתיות שבדבר הזה, כי אם אנחנו מכירים בקוראן, בתנ"ך ובברית החדשה כספרים מקודשים, ניתקל בסתירות שבין הגרסאות למופעי האל. למשל, האם לאל יכול להיות בן? על פי היהדות והאסלאם, ברור שלא, בעוד שעבור הנוצרים, התשובה היא ברור שכן. בכך שהבניה החופשית האנגלית מעמעמת את מהות האל עם כינויים אמורפיים, היא בעצם משחקת לידי טענת המזרח הגדול של צרפת. במילים אחרות, אם אנחנו מניחים שלושה ספרים עם טקסט סותר, אנחנו נדרשים להשתמש בשירותיו של ספר רביעי, זה שאיננו נוכח בלשכה, ושהספרים הפיזיים אינם אלא סמליו. זוהי בדיוק גישת המזרח הגדול; הספר המקודש "האמיתי" חסר נוכחות פיזית, ולכן סמלו בלשכה הצרפתית הוא ספר עם דפים ריקים. במובנים רבים, גישה כנה ובהירה זו הולמת טוב יותר את רוח הבניה החופשית. מבחינה פילוסופית, הבניה החופשית הקונטיננטאלית גורסת שהאל פשוט איננו קיים, כיוון שהמושג "קיום" איננו יכול לחול על על מה שאיננו יכולים לתפוס. למעשה, יאמרו במזרח הגדול, ככל שניטיב להבין את משמעות אי-קיום זה, נהפוך לבונים חופשים טובים יותר.
ומה בעניין העיסוק בענייני העולם החילוני בעבודת הלשכה? האם העיסוק המפורש בפוליטיקה אכן מרחיק את ההרמוניה והאחווה מהלשכה? גם על כך יענו ביבשת שמדובר בצביעות בריטית, שהרי העיסוק בבעיות החברה הכללית נמצאות בליבה של עבודת הלשכה. לדוגמה, במאה ה 19 לשכה המסונפת למזרח הגדול של צרפת בניו אורלינס שבמדינת לואיזיאנה התירה קבלה של מועמדים כושים, כאשר הלשכות הגדולות בארצות הברית אסרו זאת. בשעתו היה מדובר בחתרנות פוליטית מופגנת ואסורה, אך האם כך נביט על זה היום? האם אין פעילות הצדקה של ימינו פעילות פוליטית? האם הקריאה לשיווין ואחווה בין אחים מדתות שונות בישראל איננה קריאה בעלת משמעות פוליטית?
מאחורי ההבדלים האלה שבין הבניה החופשית האנגלו-אמריקאית, לבין המזרח הגדול של צרפת מסתתרת מחלוקת פילוסופית עמוקה על מהות האדם ומקומו בעולם. אם הבניה החופשית היא תורת מוסר, על בסיס מה מחליטים מה מוסרי? האם אתיקה נובעת ממחשבות האדם או ממקור מטאפיסי על-אנושי? האם העולם ניתן להבנה (באמצעות המדע) או שחקר היקום נשגב מבני התמותה? מה מקומה של תשוקת האדם לידע? את כל השאלות האלו, בהקשר המסוני, ניתן לצמצם למילה אחת: דוגמה (Dogma). אנחנו מכירים את הדוגמה במשמעותה הדתית, כלומר אמת שהוכרזה ככזאת בטקסט מקודש, ולכן זו אמת בלתי ניתנת לערעור ושכל מי שחולק עליה נחשב לכופר. למילה דוגמה יש גם משמעות בשדה הפילוסופיה הכללית, ופירושה דברים שאי אפשר לתפוס באמצעות החושים (כמו האם קיימת אלוהות). אם אנחנו מקבלים את ההכרה שאין לאדם שום דרך לדעת האם האל קיים, כל שכן אילו אמיתות הוא מחייב את האדם והחברה, אזי נשמטת הקרקע מהבסיס לכל תורת המוסר. עבור בני תקופת הנאורות, להכרה זו בהיעדרה של הדוגמה הנוצרית היתה משמעות פוליטית מידית: כנסייה – out, האדם – in (הומניזם). לאחר הסקת המסקנה הזאת, באירופה התחילו להפנים שבתי המלוכה אינם מושלים בברכת האל; שהשלטון הוא יציר האדם לשירות האדם, ובמקרה של אירופה במאה ה 19, המלוכה היא עריצות שיש לסלקה, באלימות אם אין ברירה.
על פי ההיגיון הבריטי, היעדר הדוגמה אמנם נשמע דבר משחרר ומרומם אדם, אך הוא הזמנה לחורבן החברה וסכנה לאנושות. ואכן, כפי שחזו באנגליה, המהפכה הצרפתית שהתחילה כתנועת שחרור, הפכה עד מהרה למלחמת אזרחים עקובה מדם, שהלכה והתפשטה באירופה בגל של מהפיכות ומלחמות.
כמו בבניה החופשית, גם בשדה הפילוסופיה הכללית ישנה עד היום הבחנה בין הפילוסופיה האנגלו-אמריקאית לזו הקונטיננטלית כשני ענפים מקבילים. בהקשר זה, לשכת ברקאי מקיימת סינתזה ייחודית בין שני ענפי הפילוסופיה המערבית: הריטואל הקדום שמקורו במזרח הגדול של צרפת עדיין נוכח בתוך המסגרת האנגלית של הלשכה הגדולה למדינת ישראל.
לשכת ברקאי 