תנועת השחרור של האדם השחור באמריקה שזורה בדברי ימי הבניה החופשית, ושמו של האח פרינס הול מתנוסס מעליה. מבין ההישגים הרבים של תנועת החופש של האדם השחור ניתן למנות הקמת מדינה עצמאית לעבדים משוחררים, מדינה אשר מתקיימת עד היום – ליבריה (ארץ החופש). ליבריה שבמערב אפריקה הוקמה ביוזמת ותמיכת בונים חופשים, ומונה כיום 4.7 מליון תושבים, אשר "נהנים" מרמת חיים ירודה ביותר. אותו חלום של חופש וחירות מהמאה ה 18 הפך בסוף המאה ה 20 לסיוט של מסעות רצח המוניים, מגיפות, עוני, פשע ושחיתות. מאמר זה נערך מתוך הרצאתו של אח ברקאי דודי קפלן, אשר מכיר את ליבריה מקרוב.

פרינס הול נולד בשנות השלושים של המאה ה 18 (יש אומרים ב 1735 ויש ב 1738) במקום שאינו ידוע. הוא מופיע ברשומות ב 1770 כאדם צעיר, חופשי, בעל עסק לעיבוד עורות, ובעל זכות הצבעה בבוסטון שבארצות הברית. בוסטון בתקופה שלפני מלחמת העצמאות היתה מעוז הבניה החופשית; מקום שבו רעיונות מהפכניים כמו חופש ושיוויון לשחורים התערבבו עם שאיפת שחרור מהבריטים וחירות דתית. בתאריך ה 6 במרץ 1775 פרינס הול קודש לבניה החופשית בלשכה מס 441 שעבדה מתוך גדוד חיל הרגלים ה 38 האירי (מהצבא הבריטי). באפריל של אותה השנה החלה מלחמת העצמאות האמריקאית, והגדוד האירי עזב את בוסטון כדי להילחם באזורים אחרים של אמריקה. הול ועוד 14 אחים שחורים, שנשארו ללא לשכתם קיבלו היתר לצעוד עם אחיהם במצעד סנט ג'והן וגם לנהל עבודת אבל, אך לא להתכנס כלשכה או לקדש מועמדים. במהלך מלחמת השחרור האמריקאית, פרינס הול נרתם למאמציהם של אחיו "האבות המייסדים" ובשמם פנה אל השחורים באמריקה בקריאה להצטרף לצבא הקונטיננטלי (לימים האמריקאי). הול טען שהקמת ארצות הברית כמדינה עצמאית המבוססת על עקרונות החופש והשיוויון תהווה את הפתרון למצוקת השחורים, ושזה רק עניין של זמן עד שתבוטל העבדות. השחורים שהאמינו ברעיון האמריקני, התגייסו בהמוניהם לצבא המהפכני. יש אומרים שאחד מכל שבעה חיילים "מורדים" בבריטים היה שחור.

לאחר סיום המלחמה פרינס הול ואחיו השחורים התכתבו עם הלשכה הגדול של אנגליה, וביקשו לחזור לעבודה סדירה. בהיעדר לשכת האם של הגדוד האירי (ששב לבריטניה לאחר ההפסד) התקבלה בקשתם ב 20 לספטמבר 1784 ולאחר עיכובים מסויימים (לקח למגילה עצמה שנים להגיע מאנגליה לבוסטון) הוקמה לשכת אפריקה מספר 459. האח פרינס הול כיהן כנשיא לשכתו שנים רבות, ואף מונה למפקח אזורי בשנת 1791. בשנת 1807 האח הול עבר למזרח הנצח. שנה לאחר מכן, ב 1808 התtחדו לשכת אפריקה מס 459 מבוסטון ומפילדלפיה יחד עם לשכת חירם מספר 3 מפרובידנס רוד איילנד, והקימו יחדיו את הלשכה הגדולה אפריקה, בשנת 1847 שונה שם הלשכה ללשכת "פרינס הול".

תנועת ההחזרה לאפריקה

למרבה האכזבה של השחורים בארצות הברית העצמאית – העול האנגלי אמנם גורש, והכרזת העצמאות והחוקה אכן הכירו בזכות כל אדם לחופש ושיוויון – אך בפועל השחורים נשארו עבדים. באקלים זה נולדה "תנועת החזרה לאפריקה" שמטרתה היתה להחזיר את השחורים מארצות הברית לאפריקה, המקום שממנו הגיעו אבותיהם כעבדים. הקולות בעד ההגירה השחורה לאפריקה נשמעו בארצות הברית בעצמה הולכת וגוברת כבר משנת 1810, אז נפוץ היה לחשוב שהאדם השחור, גם בהיותו בן חורין, לא יצליח להשתלב בחברה הלבנה בגלל גזעו, ושהוא ימצא את מקומו רק בחברת בני גזעו בארץ מולדתו. ב־1816 נוסדה "חברת ההתיישבות האמריקנית" ה American Colonization Society במטרה להביא את חזון "שיבת אפריקה" לידי ביצוע.

מייסדיה של התנועה היו מבכירי הפוליטיקאים באמריקה, וביניהם בונים חופשים מוכרים כמו הנרי קליי (מועמד לנשיאות, לא נבחר מספר פעמים; יו״ר בית הנבחרים ומזכיר המדינה ה-9) או אנדרו ג'קסון, נשיאה ה-7 של ארה״ב, וג׳ימס מונרו, נשיאה ה-5 של ארה״ב ואחד מ"האבות המייסדים". התמיכה תנועת החזרה לאפריקה הגיעה באופן מפתיע משני צידי המחלוקת בעניין העבדות. התומכים בעבדות היו מעוניינים "להיפטר" מהעבדים המשוחררים בלבד, כיוון שאלו גרמו להתמרמרות בקרב העבדים בדרום. לעומתם, מתנגדי העבדות בצפון הגיעו למסקנה שגם השחורים בני החורין לא יזכו ליחס של שיוויון וחירות בחברה הלבנה, ולכן מוטב להם שיחיו ביבשת השחורה.

ב-44 שנות פעילותה הצליחה "תנועת ההחזרה" לשלוח לאפריקה 12,000 שחורים – כשליש מהם נולדו כבני חורין, והשאר זכו בחירותם בתנאי שיסכימו לעזוב את ארצות הברית. בנוסף למימון ההעברה של השחורים לאפריקה, חברת ההתיישבות גם רכשה קרקעות, וייסדה מושבות בחוף אפריקה המערבית.

האזור שלימים יהפוך להיות מושבת העבדים המשוחררים ליבריה התגלתה כבר בשנת – 1461 על ידי מגלי ארצות פורטוגזים אשר קראו למקום "חוף הפלפל" (Costa da Pimenta) בשל שפע גרגירי הפלפל שמצאו בו. ב–1602 הקימו באזור ההולנדים תחנת מסחר, אולם נטשו אותה כעבור כשנה, וב–1663 הקימו הבריטים מספר תחנות מסחר על חופי ליבריה של היום. לא ידוע על התיישבות קולוניאלית ממשית בחופי ליבריה עד בואם של העבדים המשוחררים, שהם מושאי סיפורנו.

בהקשר זה ראוי להזכיר גם ענף מאוחר יותר של אותה תנועת חזרה לאפריקה, ענף שהיה אחראי לצמיחת דת הרסטאפרי שהתפרסמה עם מוסיקת הרגאיי. בשנות ה־20 של המאה הקודמת הופיע מחדש בארצות הברית אותו רעיון של חזרה לאפריקה, רק שהפעם עמד בראש התנועה מנהיג שחור – מרקוס גארוי. גארוי הטיל את האשמה על הדיכוי המתמשך של השחורים לא בלבנים, אלא בשחורים בני המעמד הבינוני. הוא ניסה להרחיק את הציבור השחור ממנהיגיהם השמרניים ומן הכמרים אשר רק הנציחו את האפליה. גם לפי גארוי, חופש ושוויון חברתי לשחורים יושגו רק במדינה שחורה עצמאית באפריקה.

בחזרה לליבריה – בשנת 1822 רכשה האגודה האמריקנית להתיישבות, את השטח במערב אפריקה במטרה להקים בית לאומי לעבדים משוחררים – ומכאן מקור השם למדינה ליבריה, מהמילה liberty – חירות באנגלית. עיר הבירה נקראה מונרוביה ע״ש אותו ג'יימס מונרו מנהיג התנועה ונשיא ארה"ב. ב־26 ביולי 1847 הכריזו העבדים האמריקאים המשוחררים על עצמאותם באפריקה, והיו לתושבי המדינה העצמאית היחידה באפריקה (למעט אתיופיה); ביום זה נחגג יום העצמאות של המדינה.

אותם עבדים משוחררים שנשלחו מאמריקה לא הכירו את התרבות האפריקאית המקומית, ולא היו משוייכים לאף אחד מהשבטים המקומיים. הם הפכו לקבוצה אתנית מובחנת בפני עצמה שכונתה "ליבריאנים אמריקאים". קבוצה זו מנתה במקור כחמישה אחוזים מהאוכלוסייה, והיום הם עדיין מובחנים כקבוצה אתנית והם מונים כ-2.5%. הסיפור המעניין הוא מה קרה מהרגע שאותם שחורים משוחררים הגיעו חמושים באידאלים המסונים ליבשת אפריקה. מכיוון שהם היו זרים לאפריקה, ואפריקה היתה זרה להם, הם יישמו את מודל הניצול שהכירו מאמריקה – ולכן הם שעבדו את השבטים המקומיים. אותה קבוצה מצומצמת של ליבריאנים אמריקאים הפכה להיות אדוניה של הארץ. בשנת 1867 הוקמה הלשכה הגדולה לליבריה, אשר פעלה תחת צ'רטר מהלשכה הגדולה פרינס הול באמריקה.

ההפיכה

יותר ממאה שנים שלטו הליבריאנים – אמריקאים באוכלוסיה השבטית, עד שב-21 לאפריל 1980 רב סמל סמואל דו וקבוצה קטנה של סמלים מהצבא הליברי עזבו את הבסיס בו היו מוצבים, נכנסו לאחוזה הנשיאותית, לכדו את הנשיא טולברט, ורצחו אותו באכזריות במיטתו. טאלבוט היה בונה חופשי ונשיא הלשכה הגדולה של ליבריה. בהמשך ההפיכה נלכדו על ידי דו גם כל השרים, רבים מבינהם בונים חופשים, והם הובלו ערומים ברחבי הבירה ולבסוף הוצאו להורג ע״י כיתת יורם בחוף הים. תיאוריות שונות ומשונות ניסו להסביר כיצד קבוצה קטנה של 17 חיילים זוטרים חסרי אמצעים הצליחה לבצע את ההפיכה הזאת. עדויות מאוחרות מיקמו חייל אלמוני לבן בקבוצה, ומאוחר יותר אחד המשתתפים הסביר שההפיכה קיבלה עזרה מצד סוכנות הביון האמריקאית ה-CIA (בימי המלחמה הקרה ניטש מאבק השפעה בין הגוש הסובייטי והמערב על אפריקה). אותו סמואל דו סיים למעשה 133 שנה של שלטון אמריקו–ליבריאני בליבריה. כחלק מה"טיהור" שסמואל דו עשה בין צאצאי העבדים המשוחררים, הוא גם אסר על כל פעילות מסונית במדינה. כמה שנים אחרי ההפיכה, ב 1988 ליבריה החלה להתקרב לפסים של יציבות והרודן סמואל דו אף התקדש לבניה החופשית.

מלחמת האזרחים הראשונה 1989-1996

זמן קצר לאחר שליבריה חזרה לנורמליות מסוימת, ב-24 לדצמבר 1989 כוח צבאי מאומן ומצוייד חצה את הגבול מחוף השנהב השכנה אל תוך ליבריה במטרה לבצע הפיכה נוספת (שוב ה-CIA). בראש הכוח עמד צ׳רלס טיילור, שהיה שר בממשלתו של סמואל דו. אותו טיילור מעל בכספי המדינה וברח לארה"ב כדי להימנע מהעמדה לדין. ממשלת ליבריה הוציאה בקשת הסגרה כנגדו, וטיילור נכלא בכלא מחוץ לבוסטון בזמן שבקשת ההסגרה נידונה בערכאות השונות. הסתבר שזמן קצר לפני אותו נסיון הפיכה בליבריה הצליח טיילור לברוח מהכלא בבוסטון באורח מסתורי: חלון הושאר פתוח, ומיד אחר כך הוא הופיע בראש צבא חמוש. יש אומרים שהיה זה שוב ה CIA שפעל מאחורי הקלעים (והסורגים). אותו ניסיון הפיכה של צ'ארלס טיילור התפתח למלחמת אזרחים עקובה מדם שבסופה סמואל דו נרצח באכזריות לא לפני שאוזניו, אצבעות רגליו וידיו, אבר מינו נכרתו וגופתו נגררה ברחובות מונרוביה. ״מלך חדש״ הוכרז בליבריה: צ׳רלס טיילור. 

מלחמת האזרחים השניה 1997-2003

בשנת 1997 התקיימו בחירות בליבריה, ומול צ'רלס טיילור התמודדה מועמדת חדשה מטעם מדינות המערב – אלן סירליף ג׳ונסון, פרופסורית מאוניברסיטת הרוורד. באותן בחירות שוב ניצח טיילור, אך המדינה לא חזרה ליציבות שלטונית והקרבות והאלימות נמשכה. עקב לחץ בינ״ל כבד, ותנועת הנשים הליברית שהכריזה על שביתת מין, צ'רלס טיילור פרש באוגוסט 2003. את הלחץ הבינלואמי הזה גיבו גם כוחות או״ם וכ – 15,000 חיילי מארינס אמריקאים שנחתו על חופי ליבריה. אותם כוחות בינלאומיים ניהלו למעשה את המדינה בין 2003 ועד לבחירות של 2005, שבהן נבחרה אותה פרופסור אלן סירליף. גם המשטר של סירליף לא הפך את "ארץ החופש" ליבריה למדינה מתוקנת, ולמרות השיפור הרב שחל במדינה, היא עדיין בתחתית סולם ההתפתחות הכלכלית העולמית. וגם עם הגיבוי של האמריקאים והגופים הבינלאומיים המשטר של סירליף נשאר מושחת כקודמיו, ובניה של הנשיאה, לדוגמה, שלטו במשרות המפתח שחלשו על כל הכלכלה. בבחירות שהתקיימו 2011 התמודד מול סירליף גיבור לאומי, שחקן הכדורגל המפורסם ג׳ורג וייאה. ממש בסמוך לבחירות "נחלצה" הקהילה הבינלאומית לעזרת סירליף, והעניקה לה את פרס נובל לשלום. סירליף זכתה בנקודות בבחירות. אותו ג׳ורג וייאה נבחר לכדורגלן השנה בעולם של פיפ"א ב 1995, והוא האפריקאי היחיד שזכה בפרס זה. באותה שנה הוא נבחר גם לכדורגלן השנה באירופה ולכדורגלן השנה באפריקה. בבחירות שהתקיימו לאחרונה, בדצמבר 2017 התמודד סגן הנשיא מול ג׳ורג וייאה, ולאחר שני סיבובים מותחים – וייאה ניצח בהפרש גדול והפך לנשיא ליבריה.

סוף דבר

הלשכה הגדולה פרינס הול פועלת ברוב מדינות ארצות הברית, קנדה, הקריביים, הבהאמס וליבריה. בין אחי לשכה זאת נמנים אלפי אחים, כולם שחורים, חלקם מוכרים ומכובדים מאד. יחד עם זאת קיים בלבול מסוים לגבי ההכרה בלשכה הגדולה פרינס הול. אין ספק שלשכה זו פועלת כדת וכדין, עם צ'רטר מהלשכה המאוחדת באנגליה, אך עדיין ישנן לשכות שונות בארצות הברית אשר אינן מקיימות קשרים עם פרינס הול. הסיבה? מקובל בין לשכות גדולות מקבילות אשר פועלות באותה "תחום שיפוט מסוני" שהלשכה הצעירה יותר פונה ללשכה הוותיקה יותר כדי לקבל הכרה. תהליך בירוקרטי זה טרם התרחש במקומות רבים בארצות הברית, כלומר מכיוון שפרינס הול לא ביקשה ראשונה לקבל הכרה, זו לא הוענקה לה. יחד עם זאת, כאמור, פרינס הול הינו ענף מסוני כשר ועצמאי אשר זכה להכרה רחבה מרוב הלשכות הגדולות בעולם כבר במאה ה 19.