בשנת 1791 הוצגה לראשונה האופרה המפורסמת "חליל הקסם" על פי המוסיקה של וולפגנג אמדאוס מוצארט. היצירה הזאת נחשבת לאחת מהאופרות הגדולות בהיסטוריה והיא מככבת מאז ועד היום על בימות בכל העולם. עבורינו, הבונים החופשים, מדובר ביצירה מסוג אחר לגמרי.

ראשית כל, כמה פרטים על המלחין: מוצרט נולד בשנת 1756 בעיר זלצבורג שבאוסטריה (של ימינו). אביו, יוהאן ליאופולד מוצארט, היה מוזיקאי גרמני שחינך את ילדיו בעצמו ולימד אותם לנגן בכלי נגינה שונים. וולפגנג אמדאוס ואחותו מריה אנה התפרסמו בילדותם כגאונים מוזיקאליים, ובני המשפחה הופיעו בפני הנסיכים והמלכים של מערב אירופה. מהר מאד התברר לאב המשפחה שוולפגנג אמדאוס איננו עוד גימיק להופעות, או אפילו "סתם" נגן מחונן. מוצארט הצעיר התגלה כגאון מוסיקאלי בקנה מידה אדיר. למעשה, יש אומרים שהוא גדול המלחינים של המוסיקה הקלאסית מעולם. תיאור מלא של קורות חייו של מוצארט אינו מענייננו במאמר זה, אך רק נזכיר שחייו היו מלאי קשיים וטרגדיות, ושהוא נפטר בגיל 35 בשנת 1791. במהלך הקריירה הקצרה שלו הלחין מוצארט כמות בלתי נתפסת של מעל 600 יצירות, הכוללות עשרות סימפוניות, קונצ'רטו, סונאטות, סרנאדות, מארשים, מינואטים, מיסות, אורטוריות ואופרות. בשנת חייו האחרונה חוברה האופרה חליל הקסם. עד כאן מוצארט המוכר לכל, כעת נתאר את מוצארט הבונה החופשי.

File:Mozart in lodge, Vienna.jpg

לשכת הבונים החופשים בוינה, 1789, פרי מכחולו של הצייר איגנז אונטרברגר. יש הטוענים ששתי הדמויות מימין הם וולפגנג אמדאוס מוצארט וחברו הטוב, מחבר הליברטו של חליל הקסם, עמנואל שיקנדר

מוצרט קודש לבניה החופשית בגיל 28, בתאריך ה 14 בדצמבר, שנת 1784. בתחילת אותה השנה הוא הפך להיות חבר קרוב של המלחין יוזף הנדל, שהביא אותו כמועמד לאחת הלשכות הקטנות יותר בוינה, לשכת "למען הצדקה" (Zur Wohltätigkeit). ב 7 בינואר 1785 קודם מוצארט לדרגת חבר בונה חופשי, ולדרגת רב בונה חופשי זמן קצר לאחר מכן. מוצארט נהג לפקוד גם את לשכת "ההרמוניה האמיתית" (Zur wahren Eintracht), אשר נשיאה איגנז פון בורן היה מגדולי המדענים של התקופה. אותו איגנז פון בורן היה ראש ענף הנאורות בבניה החופשית האוסטרית (אילומינאטי), וישנן ראיות שמוצארט היה קרוב לענף הזה (ורחוק מהענף שהתעניין באיזוטריקה). אם להיות ספיציפיים עוד יותר, ישנן ראיות שמצביעות על כך שמוצארט היה חברו של מנהיג ענף הנאורות "העולמי", פרופסור אדם ויישהאפט. בשנת 1786 מוזגה לשכת האם של מוצארט יחד עם עוד כמה לשכות בוינה ללשכה מאוחדת בשם "כתר התקווה החדשה" (Zur Neugekronten Hoffnung). בעקבות וולפגנג אמדאוס התקדשו לבניה החופשית גם אביו ליאופולד, וגם גיסו הצייר יוזף לאנג. מוצארט היה אח פעיל שהסתייע רבות באחיו ללשכה, שתמכו בו כלכלית ומוראלית כשאשתו חלתה מאד. מוצארט חיבר מספר יצירות מאסוניות ביניהן יצירה לעבודת אבל, המנוני פתיחה ונעילה, אך, כאמור, במאמר זה נעסוק באופרה המיוחדת והאחרונה שחיבר – חליל הקסם. אופרה זו היא בסגנון זינגשפיל, מעיין מחזמר, שבו משולבים קטעי דיבור עלילתיים יחד עם האריות (שירים). את הליברטו של חליל הקסם (עלילת האופרה) חיבר האח עמנואל שיקאנדר שהיה מגדולי המחזאים של התקופה ואף שיחק את אחת מהדמויות (פפגנו) באופרה המקורית.

תקציר, סלקטיבי לענייננו, של עלילת האופרה

מערכה I, תמונה I: הגיבור, הנסיך טאמינו מסתובב בארצות אקזוטיות כשלפתע הוא מותקף על ידי נחש. טאמינו מאבד את ההכרה תוך כדי המאבק, ובעודו חסר הכרה, מופיעות שלוש גבירותיה של מלכת הלילה. הן הורגות את הנחש באמצעות חניתות עם להבי כסף ונעלמות כדי לקרוא לגבירתן המלכה.

הנסיך טמינו מותקף על ידי הנחש, וגבירות מלכת הלילה מצילות אותו

מערכה I, תמונה II: לאחר כמה זמן מתעורר טאמינו, כשלידו הנחש המת, ולידו מופיע לוכד הציפורים של מלכת הלילה – פפגנו. אותו פפגנו הוא יצור מוזר, דמותו דמות אדם אך גופו עוטה נוצות צבעוניות כמו של תוכי (פפגאי זה תוכי בגרמנית). פפגנו מתרברב בפני הנסיך טאמינו שהיה זה הוא שהרג את הנחש, או אז מופיעות הגבירות, מענישות את פפגנו על שקריו ושמות מנעול על פיו. לטאמינו אומרות הגבירות שהן באו בשליחות מלכת הלילה שבאה להטיל עליו משימה חשובה בכבודה ובעצמה. המלכה מופיעה ומסבירה לטאמינו שביתה, הנסיכה פאמינה, נחטפה על ידי המכשף הרע סוראסטרו (בהגיה גרמנית זוראסטרו, זרתוסטרא) והמשימה של טאמינו היא להציל את הנסיכה. עוד מוסיפה המלכה שאם יצליח הנסיך להציל את פאמינה אז הנסיכה תהיה לו לאשה.

הנסיך טאמינו, ולידו פפגנו עטור הנוצות, מקבלים את המשימה ממלכת הלילה שהירח לה ככתר

מערכה I, תמונה III: טמינו נרתם למשימה ומקבל מגבירותיה של המלכה חליל קסמים שיעזור לו להתגבר על כשפיו של סוראסטרו. פפגנו "מוזמן" להצטרף אל טאמינו (בתמורה להסרת המנעול מפיו) וכהגנה מפני כשפים הוא מקבל רעשן פעמונים. שלושה ילדים מופיעים ומראים לטמינו ופפגנו את הדרך המובילה לסורסטרו. בתוך המקדש פפגנו מגלה את הנסיכה פמינה בדיוק כאשר היא מנסה לברוח משבי המכשף, ונלכדת בידי עבדו הכושי, מורי בשם מונוסטטוס. פפגנו מוקסם מפמינה ומחליט שגם הוא רוצה אהובה.

עד כאן, העלילה נשמעת כמו מלודרמה או רומן הרפתקאות רומנטי. מכאן והלאה, העלילה מקבלת תפנית מסונית. הנסיך טמינו שמחפש את הנסיכה, מגיע לכניסה למקדש של סוראסטרו ששלושת שעריו סגורים. הוא ניגש לשער בצד האחד, אל מקדש ההגיון, ואז קול מסתורי מזהיר אותו שלא יתקרב אל השער. הוא ממשיך וניגש אל השער בצד השני, אל מקדש הטבע, ושוב יוצא קול ומזהיר אותו לא להתקרב. הנסיך ניגש אל השער האמצעי, מקדש החכמה, ולקראתו יוצא כהן (יש המתרגמים נביא) שמסביר לו שסורסטרו כלל איננו מכשף, אלא הכהן הגדול של המקדש, שהוא אדם טוב ולא הרשע שתיארה מלכת הלילה. עוד מסביר לו הכהן שהוא איננו יכול למסור לו עוד מידע, בגלל שהוא מחויב בסודיות לפי שבועת שתיקה עתיקה. הנסיך נסוג מהמקדשים, ותוך כדי כך הוא שומע קול שמצהיר שבקרוב הוא יראה את האור – או שלעולם לא.

שערי המקדש עטורי הסמלים העתיקים. מימין שער מקדש הטבע, משמאל שער מקדש ההגיון ובמרכז שער מקדש החכמה

מערכה II – המשך האופרה מתרחש בתוך המקדש של איזיס ואוזיריס, אלי המסתורין המצרים העתיקים. סוראסטרו אומר לכהנים שהנסיך טאמינו הוא אדם ראוי ששמו הולך לפניו, והכהנים מתחילים בריטואל הקידושים ואל סדרת מבחנים, שהראשון שבהם הוא מבחן השתיקה. במבחן זה שלושת הגבירות של מלכת הלילה מגיעות לארמון ומנסות לשכנע את טמינו ופפגנו לשבור לספר את שידוע להם, אך ללא הועיל, השניים שותקים. בינתיים, מגיעה למקדש מלכת הלילה אשר מעניקה לפמינה פגיון ודורשת ממנה לרצוח את סוראסטרו. פמינה המיואשת שוקלת להתאבד, כאשר שוב מגיעים שלושת הילדים ומביאים אותה אל הנסיך טאמינו (והשניים מתאהבים, כמובן). פמינה רשאית עתה להצטרף לטמינו בשני מבחניו האחרונים, מבחן האש ומבחן המים. בעזרת חליל הקסם מצליחים השניים לעבור ללא פגע את המבחנים וטאמינו מתקבל למסדר. בסוף האופרה מלכת הלילה מובסת, הנסיך והנסיכה מתחאדים כזוג, כמו גם פפגנו שמצא בת זוג. סוראסטרו וכוהניו מודים לאלים ומהללים את האידיאלים כוח, חכמה ויופי.

First Degree Tracing Board

 

פרשנות מקובלת

על האופרה חליל הקסם אמר בן תקופתו של מוצארט, המשורר והפילוסוף האח יוהאן וולפגן פון גיתה:"משמעות האופרה אולי סתמית עבור חילונים, אך לא כך היא עבור המקודשים". למה הוא התכוון בדיוק? נהוג לציין בהקשר זה פרשנות המקשרת את האופרה לתקופה בה התפשטה הבניה החופשית באימפריה הרומית הקדושה של בית האבסבורג . וכך הולך הסיפור – היה אחד פראנציס שהיה הדוכס של נסיכות לוריין (צפון מזרח צרפת של היום, בירתה העיר נאנסי). בשנת 1731, כשאותו פרנציס מלוריין היה בן 23 הוא התקדש לבניה החופשית, בלשכה מיוחדת שנפתחה לצורך כך, ובטקס שנוהל על ידי על ידי לא פחות מדזגולייה. כמה שנים מאוחר יותר הדוכס פרנציס הועלה לדרגת רב בונה חופשי, שוב בלשכה מיוחדת שהוקמה לצורך כך באחוזת ראש ממשלת אנגליה רוברט וולפול. לפרנציס מלוריין היה יחוס האבסבורגי שזיכה אותו ביחס מיוחד זה – סבתו אלינור מלכת פולין, היתה ביתו של פרדיננד השלישי, הקיסר הרומי הקדוש. בשל יחוס זה רצתה אותו כבעל מריה תרזה, ביתו של הקיסר קארל השישי, ואכן ארבע שנים לאחר נישואיהם, בשנת 1740 הוכתרה מריה תרזה לקיסרית. במהלך אותן ארבע שנים בין נישואיהם לבין קבלת הכתר התרחש ארוע משמעותי לענייננו – ב 1738 האפיפיור קלמנס ה 12 הוציא את צו הקורא להחרמת הבונים החופשים. מכיוון שהקיסרות הקדושה היתה בת ברית של הכנסיה, פרנציס נאלץ להתכחש לבניה החופשית. האח פרנציס לא היה מעורב בעשייה הפוליטית של אשתו הקיסרית, והוא נפטר בשנת 1765. עם פטירתו, הוכתר בנו יוזף השני כקיסר האימפריה (אגב, אחותו, מרי אנטואנט, התפרסמה בהקשר אחר). האמא, מריה תרזה, נשארה ברקע כל הזמן והובילה פעילות אנטי מסונית בקיסרות. ברקע לכל המאבקים בין הכנסייה, בתי המלוכה והרעיונות המודרניים, פעלה אותה תנועה נאורות מחתרתית שהוזכרה קודם (האילומינטי). מפחד האינקוויזיציה ומשטרת החרש של הקיסרית מריה תרזה, האילומינטי נהגו בסודיות רבה, מידור והצפנת התכתובות. הם נתנו לכל ארץ שם קוד, ושמה של אוסטריה הוסב ל"מצרים". על פי פרשנות זאת מלכת הלילה היא כמובן הקיסרית מריה תרזה אשר רודפת את הבניה החופשית. סרסטרו נביא הנאורות הוא פרידריך הגדול מלך פרוסיה, אויבה המושבע של מריה תרזה, שהיה גם בונה חופשי ושליט נאור. טאמינו הוא הקיסר יוזף השני. מקדש מצרים של איזיס ואוזיריס מסמל את אוסטריה, ומונוסטטוס וחבריו השחורים מסמלים את מסדר הישועים, זרוע הותיקן. כמו שתואר קודם על קורות חייו המסוניים של מוצארט, המלחין היה פעיל בלשכות שהיו בלב אותו מאבק בין האילומינטי לבין מוסדות הכנסייה והקיסרות, כך שפרשנות זו בהחלט מתקבלת על הדעת. אותה תקופה אפילה של רדיפת בונים חופשים הפכה את הסודיות לכורך של חיי מחתרת, ותיעוד אמיתי של הידע המסוני על משמעויותיו האמיתיות פשוט איננו בנמצא. כאמור גיתה, שהיה בן התקופה וקרוב להתרחשויות, רמז שיש ביצירה הזאת רבדים עמוקים יותר ממאבקים פוליטיים.

חליל הקסם.jpg

מחקר מעניין על חליל הקסם ערך האח מאנלי פאלמר הול (Jewel Lodge #374 in California קודש ב 1954), שהיה גרסה מודרנית של האח אלברט פייק (גם הול היה 33 סקוטיש). במחקר המדובר הול סקר את הסמלים הנסתרים בחליל הקסם והעלה תהייה מעניינת לגבי זהות מלכת הלילה. באריה המוכרת ביותר באופרה "Der Hölle Rache kocht in meinem Herzen" (נקמת הגיהנות רותחת בליבי) מלכת הלילה דורשת מפמינה ביתה לרצוח את סורסטרו:"נקמת הגיהינום רותחת בליבי, מוות ויאוש כלהבות סביבי כי אם סורסטרו לא יחוש את כאב המוות מידיך לא תהיי יותר ביתי".

מדוע מלכת הלילה חשה כזאת שנאה אלימה כלפי סוראסטרו? ממש לפני תחילת האריה נאמרת (בגרמנית) הסיבה:"את חייבת להרוג אותו [את סורסטרו] ולהפוך את מעגל השמש שוב לשלי לנצח". מלכת הלילה, כך מסתבר באופרה, היא אלמנה, ו"מעגל השמש" היה שייך לבעלה שמת. לאחר מות הבעל סוד מעגל השמש נלקח על ידי סורסטרו ששם את אותו מעגל שמש בקצה מטהו. המלכה מבקשת את מותו של סורסטרו כדי להשיג בחזרה אליה את מעגל השמש.

על פי האח הול, טאמינו הוא הנסיך הגיבור שמייצג את המתקדש, האדם המחפש את האור. מלכת הלילה היא כמובן איזיס, שהתאלמנה מבעלה אוזיריס, ושעל שמה נקראו מתקדשי דתות המסתורין "בני האלמנה" (בניה של איזיס). אנחנו מכירים את מלכת הלילה גם מהענף היווני, בתור דמטר אלת האדמה, או אסת בשפת המצרים (במזרח הקדום גם עשתורת, אישתר, אסתר וכו'). מלכת הלילה היא אם כן אנימה, האלה הקדמונה, הכוח הנשי שמעניק חיים ורגש. מעגל השמש אותו איבדה האלמנה הוא כמובן גלגל המזלות (זודיאק), חוכמת המדע, האסטרונומיה והאמת הפילוסופית המתגלמים באלוהות השכל הגברית (שסוראסטרו הוא נביאה). דמות הנסיכה פמינה שנחטפה, מתיחסת לפרספונה ביתה של דמטר, אמא אדמה שנחטפה לעולם השאול. האלות דמטר ופרספוני נמצאות במרכז פולחן דת המיסתורין של אלואוסיוס. החליל שמגן מפני הרוע ועוזר בחילוץ הנסיכה, מתייחס כמובן לאורפיאוס המלחין והמשורר המיתולוגי, שאשתו גם היא נחטפה לשאול בהתאם למיסתורי האורפיזם. דתות המיסתורין המצריות – יווניות הללו זכו לתחיה בשלהי הרנסאנס וראשית הנאורות. לפי פרשנותו של מאנלי פ. הול, הבונים החופשים הראשונים גילו וחיקו את הטקסים החווייתיים המבוססים על מבחני ארבעת האלמנטים המופיעים באופרה. הנסיך טאמינו, אם כן, הוא המתקדש המחפש את האור, שעובר את טקס הקידושים העתיק עליו הוא מחויב בשתיקה.

דיון מסוני

מבין כל דמויות האופרה בחר מחבר העלילה, עמנואל שיקנדר, לשחק בעצמו את פפגנו. אותו פפגנו הוא שוטה אשר מסתובב במהלך האופרה מכוסה בנוצות, ספק אדם ספק תוכי. הוא יצור גשמי ומגוחך מול דמותו הטהורה והאצילית של טאמינו. במהלך האופרה פפגנו עובר את כל טקסי הקידושין יחד עם טאמינו, נוכח אבל לא ממש מבין. פפגנו לא עובר טרנספורמציה פורמאלית כמו טאמינו, אך בכל זאת הוא מצליח להתאחד עם הנפש הקרובה אליו, פפגנה, אליה הוא כמהה כל האופרה.

טאמינו הוא דמות מושלמת, כמו אבן הגזית. פפגנו הוא תאומו הארצי, אבן הגוויל.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s