בשנת 1979 ניסה המתימטיקאי והפילוסוף אלפרד נ. וויטהאד לתמצט את תרבות המערב למשפט אחד, וכך הוא אמר: הציוויליזציה האירופית היא הערות שוליים לאפלטון. נשמע קצת מופרז, לא?

תחושת ההפרזה מועצמת בהתחשב בזה שאפלטון אומר שלא הוא הוגה הרעיונות, אלא מורהו סוקרטס. על סוקרטס לא יודעים המון מחוץ למה שסיפר עליו (בהרחבה) אפלטון, לכן מתייחסים אל סוקרטס כספק דמות היסטורית ספק דמות ספרותית שאפלטון בדה. אותו סוקרטס משמעותי לתרבות הקלאסית עד כדי כך שאת חכמי יוון מחלקים לאלו שהיו לפניו (פרה-סוקרטיים), ואלו שהיו אחריו. את סוקרטס/אפלטון פוגש הבונה החופשי בדרישה לאמונה ב"השארות הנפש" (ע"ע הלנדמארק ה 20), עליה אמר האח אלברט מאקי שלהיות בונה חופשי בלעדיה כמוה כ"סטיה אבסורדית". מאמר זה יעסוק בשאלה מהי אותה "השארות הנפש", וכיצד מתקשר סיפורו של סוקרטס לבניה החופשית.

כפי שצויין לעיל, סוקרטס ורעיונותיו היו נקודת מפנה בהיסטוריה היוונית והמערבית בכלל, ולכן ראוי שנקדים לתחילתה של יוון הקלאסית, אל האי סאמוס במאה ה -6 לפנה"ס, ואל האדם שהביא ליוון על פי המסורת את חכמת מצרים ופרס. התמורה שחכמת המזרח חוללה במערב היתה כה עמוקה, עד שהיא נלמדת גם בימינו בשיעור המבוא למדעים בכל בית ספר. שמו של אותו יווני קדום היה פיתגורס, דמות שכמו סוקרטס היה ספק דמות מופת, ספק דמות היסטורית. שניהם לא כתבו ולו טקסט אחד מימיהם, והם נודעו לימים רק בזכות כתבי תלמידיהם וממשיכי דרכם.

אותו פיתגורס מהסיפורים נפרד מהעולם היווני כדי לחיות וללמוד במזרח, ואחר כך חזר שוב ליוון אדם אחר.  פיתגורס החדש תיאר את העולם בצורה של גיאומטריה, כלומר מפגש בין החומר (אדמה) והרוח (מדידה מכוח העיון). יודעים לספר עליו שהוא ותלמידיו "הפיתגוראים" יצרו ארגון אחוותי – שיוויוני, ושדגלו בצמחונות. עוד יודעים לומר שהם האמינו בממשות של מספרים, ושהם עשו רפורמה בפולחן האלה דמטר. כמובן שפיתגורס מוכר ונלמד על הגילוי ששטח ריבועי השוקיים במשולש ישר זווית שווים לשטח ריבוע היתר. פיתגורס הוא דמות מופת, אדם לדוגמה שתכליתו הקניית ערכים. ניתן לתמצט את הרעיון הפיתגוראי בכך שהוא ראה את רוח האדם בתור תופעה מופלאה, יחודית ונפרדת מעולם הטבע. עצם זה שאנחנו מסוגלים לדעת את אורך היתר במשולש ישר זווית ללא מדידה, אלא רק מחישוב עיוני של אורך שוקי המשולש היא ראיה לכך שיש כללים ממשיים ובלתי נראים כמו מתימטיקה, ומכאן לטעון שרוח האדם שהוגה את המתימטיקה גם היא ישות (משהו ממשי שקיים, מהמילה "יש"). מהי אותה רוח, אותו יסוד חמישי שנמצא בחומר, אך מתקיים גם מחוצה לו? הרוח היא מחשבת האדם שמתקיימת כשיחה בין האדם לבין עצמו. שיחת הרוח שמתקיימת בראשנו משתמשת בשפה פנימית, אותה רוכש האדם מסביבתו האנושית. כלומר התודעה והרוח הן תופעה ייחודיות כיוון שהן לעולם לא יוצאת "מהראש שלנו", ומכיוון שרק האדם עצמו עד לאותו שיח פנימי. ויחד עם זאת, מקורו של השיח הזה חיצוני לאדם עצמו – הוא דבר שנרכש מאנשים אחרים יחד עם השפה. האדם בטוח שאת הקולות שבראשו רק הוא שומע, אבל הם בעצם הדים לעולם של ידע שנרכש דרך חוויותיהם של אנשים אחרים. על פי פיתגורס, הנפש האנושית איננה מטאפורה אלא יש לה ממשות כמו של מספרים, אבנים ועצים. הנפש היא כמו המתימטיקה וכמו  משב הרוח – בלתי נראית אך קיימת. אותה נפש ממשית היא חלק מהעולם הפיזי, אך היא גם עליונה לחומר, ויכולה לעצב אותו כרצונה. גם במובן שכל אחד יכול לעצב את החומר שסביבו, וגם במובן שהרוח האנושית מעצבת את החברה. אך מי מעצב את הרוח? החקירה הזאת של הפיתגוראים הופסקה בכוח הזרוע, ומאז הם נעלמו מבמת ההיסטוריה כארגון מוכר. יחד עם זאת, מן הסתם פיתגורס ותורתו לא נעלמו. היתה להם השפעה עצומה כמסורת רוחנית א-פוליטית, שהה\משיכה את העיסוק במסגרת סודית.

נהוג לקשר את פיתגורס אל פולחן דמיטר, ריטואל סודי אשר התגלגל מאוחר יותר ל"מיסתורי אילוסיוס", על שם העיר אילוסיוס שמחוץ לאתונה, שבה שכן המקדש שבו התקיימו שני טקסים בשנה. כאמור, לא ידוע הרבה אודות פיתגורס ההיסטורי, אך עוד פחות מזה ידוע על אותו פולחן מיסתורין שעליו השפיע. למעשה, לא יודעים על תכני הפולחן הזה כלום.

על מה שהתרחש מחוץ לדלתות המקדש אנחנו יודעים הכל לפרטי פרטים, אך על מה שהתרחש בטקס עצמו – על זה אין ולו ראיה היסטורית משמעותית אחת. הדבר די מפתיע, בהתחשב בכך שהריטואל הספציפי הזה פעל ברציפות באיליסיוס מתקופת פיתגורס ועד לעליית הנצרות, זה יוצא כמעט 1000 שנים. בכל שנה השתתפו בריטואל אלפי בני אדם שהגיעו במיוחד אליו מכל רחבי העולם העתיק. ועדיין, מדובר במסתורין מוחלט. ניתן לחשוב שחוסר הידיעה על מה שהתרחש במקדש הוא שהעניק לפולחן הזה את שמו – פולחן המיסתורין, אך לא הוא. המילה מיסתורין הגיע מהמילה היוונית שמתייחסת לאלו שעברו תהליך תחילות (initiation), כלומר עברו טקס טרנספורמציה והצטרפות (מקודשים, בעברית ארכאית). הסיבה לכך שאין כל ידיעה על הפולחן עצמו היא שהמקודשים קיימו נאת שבועת הסודיות שנטלו על עצמם.

הדעה הרווחת היא שלהבדיל מפולחנים יוונים אחרים שכללו סביאה ואורגיות, הריטואל באילוסיוס היה חווייתי אך גם כבד ראש, רציני ומכובד. יודעים גם לספר שבפולחן היו כל מיני אלמנטים תיאטרליים סביב ארכיטיפים, אם ברור שלא היה מדובר בשחקנים או בהצגה. היו נושאי משרות שונים אשר ניהלו את הטקס בחגיגיות רבה. ישנה גם התייחסות אל זה שהמקודשים אכלו או שתו משהו, ויש שחושבים שמדובר בסוג של סמי הזיה. יודעים שגם היו שם גם כל מיני חפצים סמליים, אך לא ברור מה הם היו או מה היתה משמועתם. מקובל גם לחשוב שנושא המוות והתחיה קיבל משקל רב. פעם בשנה התקיים ריטואל "קטן" ופעם בשנה היה ריטאל "גדול", מעין העלאה בדרגה. תנאי הקבלה לקידושין היו פשוטים – כולם מוזמנים, כל עוד הבינו את השפה היוונית. גברים ונשים, עבדים ובני מלוכה, מאירופה אפריקה ואסיה – כולם הגיעו וקודשו, כולל כל המי ומי מהדמויות ההיסטוריות של העולם העתיק.

בין אלו שקודשו בריטואל הסודי באיליסיוס היה גם אתונאי צעיר בשם אפלטון.

כפי שתואר במאמר אחר, אפלטון כתב לאורך הקריירה שלו עשרות יצירות שעסקו בנושאים רבים ומגוונים – וכמעט כולן שרדו בדרך נס. במרכז יצירתו, כאמור, עומדת דמותו של סוקרטס. השאלה "מי ומה מעצבים את הרוח" התגלגלה לפתחו של סוקרטס באורח מקרי שנים רבות לאחר פיתגורס. הסיפור מתחיל באגדה המספרת שהוא הלך אל האורקל מדלפי (כהנת דת בעלת יכולת ניבוי), וכמו כל עולה רגל, שילם ושאל את האלים שאלה. שאלתו של סוקרטס היתה: מיהו האדם החכם ביוון? הכהנת חרגה מהרגלה ונתנה תשובה ישירה – ובהירה: אתה סוקרטס הוא האדם החכם ביוון! סוקרטס בילה את שנותיו בניסיון להבין למה התכוונו האלים, ולבסוף הצליח להגיע למסקנה שכוונת האלים היתה שהוא "יודע שאיננו יודע". בספרים של אפלטון, סוקרטס איננו פילוסוף או מנהיג רוחני. להיפך. הוא היה אדם די מרושל, שרוב היום הסתובב באתונה וסתם שוחח עם אנשים שנתקל בהם. אותן שיחות אגביות ("הדיאלוגים") הן ליבת הציוויליזציה של המערב, זו שהפילוסופיה כולה היא הערות שוליים שלה. התשובה של סוקרטס לשאלה מי מעצב את הרוח היא: ראוי שכל אדם יעצב את נפשו, אך בפועל נפשנו נשלטת על ידי דעות קדומות כוזבות אשר כובלות את האדם ושוללות את חירותו. מסקנה זו עלתה לסוקרטס בחייו. הוא נשפט והורשע בעוון "ביזיון האלים והשחתת הנוער", ונגזר עליו גזר דין מוות. לאחר המשפט הוצע לו להימלט מביצוע גזר הדין, אך הוא בחר לשתות את "משקה הרוש" הרעיל שהמית אותו מוקף בתלמידיו (בניהם אפלטון).

 על שאלת הנפש – האם היא אישית או חיצונית וקולקטיבית סוקרטס ענה שאמנם כל אחד מאיתנו "עשוי" מדתעותיו של האחר, אך אנחנו גם יכולים לעצב את עצמנו כפרטים ודרך זה גם את החברה האנושית כולה. כדי להבין את השיטה שבה משתמש סוקרט לעיצוב הרוח צריך להבין את הפילוסופיה שלו – הוא ממקד את השאלות מהו הידע ומהי האמת בשאלה מהו השקר. למה שקר? כי לדעת את "האמת" זה בלתי אפשרי, זהו האור, מסקנה מטפיזית חסרת ממשות בעולם. את השקר, לעומת זאת אפשר וראוי לזהות.  לכן מסקנתו של סוקרטס היתה שהוא יודע שאיננו יודע (איננו יודע את האמת, אך יודע את השקר). זוהי פילוסופיה שקושרת בין המטפיזי לבין המוסר קשר שנשאר בלתי ניתן להתרה עד ימינו.

סוקרטס כאמור לא הסתגר בעיון המטפיזי, את מסקנותיו הפילוסופיות ראוי להביא לידי ביטוי בעולם בהתנהגות וביחס לאדם האחר. הוא מתעניין בחוויה האנושית יותר מפענוח עולם החומר והנפש. אפשר אפילו לדמיין שסוקרטס הוא מסקנה של אפלטון, דמות שהומצאה בתגובה לחזיון רוחני מטקס הפולחן באילוסיוס. במשל המערה, סוקרטס [אפלטון] מתאר אדם שרואה את אורה המסנוור והבלתי מושג של האמת לאחר שהתשחרר מכבלי הדעות הקדומות. סוקרטס לא מרחיב או מתאר כיצד בדיוק הושגה אותה "הארה". הסיפור החשוב הוא על מה קורה אחריה, ובמיוחד ביחס שבין המואר לבין בני האדם שנשארים במערה (הידיעה הכוזבת). אפלטון מסביר שעל "המואר" לנקוט בזהירות ובצניעות ביחס לאמת ולאור, כי גם החכם באדם היה ונשאר טועה ותועה בחושך. סיפור סוקרטס, כמו סיפור פיתגורס מסתיים באזהרה חמורה – המקודש שמפסל את עולם הרוח יגלה שאנשים לא בקלות ייפרדו מכבליהם.

חוויית ההתפעמות, "האור" שעומד ביסוד דתות המיסתורין, תוארה במאמר אחר, אך בהקשר זה היא מופיעה בתור טרנספורמציה בשיחה "בשפה פנימית" בנפשו של האדם. פיתגורס קודש במצרים ובפרס לאמנות פיסול החומר והרוח (גיאומטריה), ועל פי הסיפור, הנחיל את ידע דתות המיסתורין ליוונים. סוקרטס הפנה את המבט מעיצוב ופיסול החומר והנפש אל עבר האדם האחר – את המטפיזיקה יש ליישם בצורת אתיקה (מוסר). בסיפור של אפלטון, סוקרטס ניסה לגלות את הסוד הזה לכלל בני האדם, ועל כך שתה את משקה הרוש המיסתורי (ומת) . הוא הפר את שבועת הסודיות ועל כך נידון למוות.

אז מדוע דרושה סודיות תחת איומי מוות? את השיחה הפנימית שבין האדם לעצמו אי אפשר לשתף, היא סודית מעצם הגדרתה, אך שיטת האימון החוויתית שמעניקה את הכוח לעיצוב הרוח היא הסוד העומדת בלב הסוד המיסתורי. ייתכן שאפלטון המקודש יצר את סוקרטס כדמות שמיועדת להפיץ את החופש על ידי שיחרור הזולת מהכבלים הרעיוניים.

דיון מסוני

לו יכל חילוני להשתתף בעבודות מסוניות, ספק אם היה מבחין בין נוסחי הלשכות השונות. בונה חופשי בדרגה העילאית מבחין בשוני בכל מילה ותנועה. בהקשר זה, ריטואל לשכת ברקאי ייחודי בהתייחסות למאבק בדעה הקדומה ובטעות. עבור אחי ברקאי, לא מדובר בנושא פילוסופי או רוחני, אלא בציווי מוסרי מפורש שמקבל נוכחות קבועה בכל עבודה. בדומה למסקנותיו של סוקרטס, הלנדמארק המסוני בנוגע לאמונה ב"הישארות הנפש" איננו מפורש כהפניה אל העל טבעי; בברקאי הלנדמרק הזה הוא מופע של הקריאה לאהבת הזולת.