מִקְרוֹב וּמֵרָחוֹק (1936)

מתוך ירחון "הבונה החפשי", תל-אביב, מרס-אפריל 1938

בחודש אפריל 1936 התכוננה לשכת "ברקאי" במזרח יפו תל-אביב, לחוג את שנת השלשים להוסדה. אולם חודש זה הקדיר עלינו את שמי ארצנו. מאורעות הדמים פרצו ביפו ופשטו בארץ כולה. מאז ועד עתה לא פסקו האֵימִים, מעשי הזוָעָה, רצח מן המארב, שוד בדרכים, גרזן בעצים, אש בקמה, פגיון בבהמה, פצצה בתינוקות, חץ באנשי מדע, באחיות רחמניות, בנשים הרות. אין תועבה אשר לא נעשתה ולא תֵעָשֶׂה עוד כיום. לא עת לחוג היו שתי השנים הללו. המה הלב וכאב לבולמוס ההרס, לעמל ישרים השוקע בדם ובאש, להסתה הפרועה, לגרוי היצרים הגסים, לחוסר כל בושה ואחריות מצד הקרויים "מנהיגים", לזרע המשטמה בין עמים, לנוון האדם. הבניה החפשית, שכל יסודה כבוד האדם, אהבת הבריות ושלום עמים, סבלה וסובלת כאב וחרפה על האנושיות, שעודנה ירודה כל כך, אך לא כשלה בתקותה לימים טובים מאלה ולא רפתה במאמציה לקראת תקון העולם באחוה ובשלום.

שעות עליה היו לנו בשני הימים שזכינו להנות מאור פניו של אחינו הגדול ארתור גרוסייה. בקורו היה לבונים החפשים בארצנו מקור עונג ונחמה ואמונה בתפקידה של המסוניות, בשליחותה ובעתידה. לשכת ברקאי, בת יחידה למזרח הגדול של צרפת, במזרח זה, שמחה ביתר רטט לקראת נשיאה העליון, כבת לקראת אביה הבא ממרחק לראות בשלומה. היה זה בשבילה לא רק עונג גדול כי אם גם כבוד גדול, אות חבה מיוחד, סימן לקשר החי, קשר משפחה, בין לשכה בודדה זו ובין המרכז. יחד עם הנשיא הגדול בא גם בן-לויתו, קצין-הכבוד למזרח הגדול", האח אֶדוארד סוֹבְרֵי, המפקח על לשכות מסדָרו בסוריה, בארץ-ישראל ובמצרים. לשכת ,ברקאי היתה נתונה לפקוחו, וזו הפעם הראשונה שבא לבקרה. מה פלא, אם לכבודם של אורחיה הנעלים ראתה לשכת ברקאי. את השעה כשרה גם להעלות את זכר שלשים ושתים שנות קיומה ולחוג את הזכרון הזה יחד עם קבלת הפנים החגיגית?

לבוא האח אדוארד סובריי חכתה לשכת ברקאי עוד בשנת 1936, שאמר אז לכבדה בבקורו לחג השלשים. תמיד היה המפקח עֶר לנעשה בלשכת ברקאי, תמיד התעניין במצבה על פי התעודות וקשר המכתבים שבינה ובין המרכז. הוא התעניין גם במצבה הכללי של הבניה החפשית בארץ וביחוד בלשכה הגדולה הלאומית הא"י, חקר למהותה ולתפקידה, ועמד, בקשר עם זה, בחליפת מכתבים עם נשיא ברקאי. רק פה, עם בואו, נודע לנו, כי המסמכים לתולדות ברקאי, מן הארכיון של המזרח הגדול בצרפת", שנתקבלו בלשכה עוד בשנת 1936, הועתקו בעצם ידו של המפקח הנאמן. עינו היתה פקוחה לטובה על "ברקאי".

לפי תעודות אלה אשרה המועצה העליונה למזרח הגדול בצרפת, ב-2 באפריל 1906, את יסודה של לשכת ברקאי" במזרח יפו. בעצם יכולה הלשכה למנות כעת 47 שנות קיום, כי היא גלגולה של לשכה קודמת בשם הנמל של היכל המלך שלמה ", Le Port du Temple de Salomon, שנוסדה על ידי אחים צרפתים, באוגוסט 1891, מהנדסים שבאו אז לארץ לבנות את מסלת הברזל מיפו לירושלים. הם היו הראשונים שהניחו יסוד בארץ הזאת לבניה החפשית. שמותם אינם ידועים לנו, אבל מסירותם ומרצם יהיו לנו תמיד למופת. הם משכו אז אל לשכתם מחשובי הישוב ביפו, יהודים מוסלמים ונוצרים. הלשכה היתה כפופה למסדר « מצרים" ועבדה בנוסח זה עד ה-22 באפריל 1904. הרוח החיה בלשכה היה האח מוריץ שינברג, והוא אשר השפיע גם על המעבר מרשות מצרים" לרשותו של המזרח הגדול בצרפת". כך נתגלגל הנמל של היכל שלמה" בלשכה ברקאי". זה היה שמה מבראשונה בעברית: בוקאי, ובסוגרים בצרפתית: ( L ' Aurore), נשיאה הראשון היה אלכסנדר פיאני, המזכיר- מוריץ שינברג, הגזבר- דוד יודילוביץ. מספר האחים היה בסך הכל שנים עשר. בשנת 1907 נבחר לנשיא האח קיסר עראקטְנג'י, מחשובי הנוצרים ביפו, מראשי העיריה, והעבודה בלשכה התפתחה יפה. בשנת 1914, עם פרוץ המלחמה העולמית, נפסקה העבודה כמה מן האחים עזבו את הארץ, וכמה מהם הוגלו למקומות רחוקים. הנשיא עראקטינג'י עצמו הורחק על ידי השלטון התורכי לאנטוליה המרכזית. בראשית 1919 שב מגלותו ומצא את בית הלשכה ריק. התורכים שדדו את הרהיטים וכל מה שהיה בו. הוא סדר את הלשכה מחדש בתוך ביתו הפרטי. מאז עברו כמה תמורות על לשכת "ברקאי". שנות הנחת היו מעטות. בשנת 1921 היה צורך לסגור את הלשכה בגלל מהומות יפו. בסוף 1924 נתכוננה הלשכה מחדש בנשיאותו של האח עראקטנג'י ונתרבה מספר חבריה. עד 1928 נהל הנשיא עראקטנג'י את הלשכה והיה מסור עד מאד לאחים שעמד להם תמיד בשעת צרתם ועזר להם במיטב יכלתו. מחמת מחלה קשהו הוכרח להתפטר ממשרת נשיא, ובמקומו נבחר האח ד"ר יוליוס פרויליך. עמדו נכנס, חיים חדשים ללשכת "ברקאי": יתר קביעות בעבודה, רבוי חברים בעלי תרבות גבוהה תשומת לב לאיכותם של המועמדים לאחים. בשנת 1929 בא שוב הפסק לזמן מה בעבודת "ברקאי" בגלל המהומות שנתחדשו בארץ. האחים הערבים עזבו את הלשכה. רק בודדים מהם חזרו לאחר המהומות. האח פרויליך שמש בנשיאות חמש שנים רצופות. בשנת 1933 נבחר לנשיא ברקאי" האח ד"ר חיים הררי. קו פעולתו היה לשמור על רמתה התרבותית של הלשכה ועל שתוף עבודה עם יתר הלשכות בתלאביב, ביחוד עם הלשכה הגדולה הלאומית האי"י שנוסדה בשנות נשיאותו, ועם הלשכה הגדולה הסימבולית של גרמניה בנכר. ב-1936 בא שוב הפסק קל בעבודת

ברקאי בגלל מאורעות הדמים, והלשכה עברה מדרך יפו לתל-אביב. האח הררי שמש בנשיאות חמש שנים רצופות עד 1937. נשיאות הלשכה עברה לידיו החרוצות של האח ד"ר יעקב מיכלין, שבגורלו נפלה הזכות הגדולה לקבל את פני הנשיא העליון והמפקח של המזרח הגדול בצרפת ". הלשכה מונה עכשו חמשים חבר.

הישיבה החגיגית של ברקאי" בהיכל, בנוכחותם של ארתור גרוסייה ואדוארד סובריי, היתה רבת עם. מסונים ותיקים, נוצרים, מוסלמים וערבים, באו להשתתף בשמחה. הצטערנו על אשר נעדרו בין החוגגים הנשיא קיסר עראקטנג'י, שמחלתו מרתקת אותו בביתו, והאח הישיש, מיסד הלשכה, מוריץ שינברג, מחמת זקנה וחולשה. שמחנו לראות בתוכנו את הגזבר הראשון של ברקאי " האח הותיק דוד יודילוביץ. כאז כן גם עתה תמיד ער לכל פעולה, נענה לכל מעשה טוב, כזריזותו כן מסירותו, חוקר, בתולדות המסוניות, עוזר נאמן לעתוננו הבונה החפשי.

הרפתקאותיה של לשכת ברקאי" עד היום הזה מראות עד כמה העבודה המסונית אינה קלה כלל וכלל בארצנו. יחידה, בודדה, עמדה עשרות שנים על משמרתה והחזיקה מעמד בכל התמורות אשר עברו עליה. מלחמת קיומה הנחילה נצחון לבניה החפשית בארץ. השפעת ברקאי" על הלשכות האחרות הביאה ברכה. היא רוממה את ערכה של המסוניות באיכות חבריה, בטיב עבודתה ובנאמנות לדגלה.

ארתור גרוסייה עוד לפני אשר ידעתי את שמו כבר ראיתיו. זה היה בסוף 1913 או בראשית 1914, ואני אז בפריס. בקרתי באחת הישיבות בבית הנבחרים הצרפתי. בהעיפי עין על פני האולם משכה מיד את מבטי דמות אצילית, ארשת פנים עדינים, עיניים בהירות, חולמות, זקן ארוך ורחב, כדמות אחד האבות, כאחד ממלכי קדם. התענינתי לדעת מי האיש הזה ושאלתי לשמו. זה היה ארתור גרוסייה. רק הרבה שנים אחר כך, לאחר שראיתי אור בלשכת ברקאי", למדתי להכיר ולהוקיר את השם הזה, את הדמות הזאת שנעשתה לי סמל, מופת, דוגמת חיים. ועתה זכיתי לקבל את פניו, ללחוץ את ידו, להביט אל עיניו הקורנות, אל זקן הכסף הלבן, לשמוע את ניבו הלוהט, ליהנות מפקחותו, מחום הנעורים הנובע ממנו, מחיוניותו המפליאה. הלא זה האביר אַרתור", מאבירי השולחן העגול" — סמל ראשון לשויון, אביר הבניה החפשית, הלוחם האמיץ לחרות האדם, אביר לגיון הכבוד ", אביר הרפובליקה הצרפתית, אשר הכריזה ראשונה בעולם על עיקרי המסוניות כעיקרי חיים: חופש, שויון, אחוה. זה עשרים ושבע שנה, בלי הפסק, הוא בא כח בוחריו לבית־המורשים הצרפתי והיה בו כמה שנים גם סגן הנשיא. זה למעלה מחמשים שנה הוא עומד בראש הבניה החפשית, כצרפתית כעולמית, מגן לכל טוב ונעלה, לוחם, ללא רפיון ולאות, לאחוה אנושית, לצדק ולשויון, לתקנת מצבו של העובד, לשפור היחסים הבינלאומיים, לשלום אמת בין העמים.

בהיותו בגליציה לפני שנים אחדות, בכנוס ההתאחדות המסונית הבינלאומית, ובעברו במרכבה ברחובות היהודים בקרקוי [קרקוב], הקיפוהו חסידים ודחקו זה את זה לזכות ממנו בתקיעת כף של שלום עליכם, כי היו בטוחים, שבא רבי לעירם… ואמנם דמות רבי לו, כאחד מחכמי קדם, מחכמי ישראל לפנים. וגם אנו רואים אותו כרבי, רבנו הגדול, רבן של כל הבונים החפשים, שכל חייו הארוכים והפוריים קודש הם לאידיאל אחד, לאמונה באמת, ביופי ובטוב.

לא נאום היו דבריו במסכת ברקאי" לכבודו, כי אם חזון, משא על אהבת האדם, ההתעניינות בזולת, על הסבולת ועל הבנת-גומלין בין הדתות, הכתות, המפלגות והאומות. אל הדור הצעיר נשא חזונו, שאם ברצונו לשמור על רעננותו, על צעירותו עליו להשקיע עצמו בעבודה, בעמל בלתי פוסק לשם תקון החיים, לשם רווחה לעובד העָמֵל, כי לכל אדם יש חלק בעולם הזה, והכל צריכים להנות מפרי עבודתם, מיגיע כפים, ביושר, באמונה, בצדק ובמשפט. בהתלהבות עצומה דבר על העיר תל-אביב, העיר הצעירה אשר צצה בגאון מבין תלי החולות, המעידה על המרץ והעוז של בוניה ותשוקתם הלוהטת לעבודה וליצירה. ארתור גרוסייה הישיש, באש דברו, בניבו הנאמן, בזקנו הלבן והרוטט, בחלום ובלהג אשר בעיניו היה כאחד הנביאים אשר מלפנים בארץ הזאת. כמשה. על פסגת נבו הראה לנו את ארץ העתיד, העתיד המקווה, ובידנו הוא להשיגו, אם רק אמונת אמת בלבבנו. אל הבנים דבר, אל הדורות אשר יבואו אחריו. הוא עצמו, מי יודע אם יזכה. ימיו מלאו. נטל השנים כבד על כתפיו. נוגה היה קולו בדברו על שליחותו, כי הולכת היא וקרבה לסופה: דראיתיך בעיניך, ושמה לא תעבור, אבל הבנים יעברו, המה יבואו: לזרעך אֶתנָנה…" את אמונתו הגדולה באידיאל הבניה החפשית צוה לנו.

הַאֲמִינוּ-וְתֵאָמַנו