זרתוסטרא היה נביא פרסי קדום אשר התפרסם בעת המודרנית בספרו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. מי היה אותו זרתוסטרא? מהי תורתו ומה הקשר שלה לבניה החופשית?

לא הרבה ידוע על זרתוסטרא ההיסטורי. הדת אשר ייסד היתה דת המדינה באימפריה הפרסית העתיקה, אימפריה שנלחמה באשורים, היוונים וברומאים, והוכנעה במאה השביעית לספירה על ידי הכיבוש הערבי. במאות השנים שחלפו מאז, נעלמה הדת הזורואסטרית…עד שבתקופת הנאורות, זמן התגבשות הבניה החופשית, התגלה זרתוסטרא מחדש.

זרתוסטרא וחסידיו אשר כונו מאגיים הילכו קסם על האירופים מתקופת הרנסנס והנאורות. השם זרתוסטרא הופיע בכל מקום אליו פנו: בברית החדשה חסידי זרתוסטרא מוזכרים בתור שלושת החכמים אשר בישרו למרים אם ישו על זהותו האלוהית של פרי בטנה. בתלמוד הם כונו מגוש (magus) או אמגושאים וקושרו למעשי נפלאות וניסים. גם היוונים הקדמונים ידעו לספר שחסידי זרתוסטרא (זורואסטר בפי היוונים) ידעו לחולל קסמים. רק ההיסטוריון היווני דיו קאסיוס בן המאה ה -3 ידע לספר קצת יותר פרטים על קורות חייו של הנביא – קוסם (בתרגום חופשי מאנגלית):

"הפרסים מספרים על זורואסטר, שלמען תשוקתו לחוכמה וצדק עזב את חברת האדם וחי לבדו על הר מסוים. אומרים שלאחר מכן אותו הר עלה באש כאשר להבה ירדה מהשמים ודלקה ללא הפסק. ואז כשהמלך ונכבדי הפרסים קרבו כדי להתפלל לאלים, יצא זורואסטר מהלהבות ללא פגע ופנה אליהם בסבר פנים. הוא ברך אותם והציע להם להקריב קורבן לאלים. מאז, אומרים הפרסים, זורואסטר מזוהה עם חיפוש האמת, הכרת האלוהים וכהני המאגי, כלומר אנשים אשר יודעים לטפח כוח אלוהי, שלא כמו היוונים המפרשים זאת כקוסמות."

כאשר חיבר האח וולפגנג אמדאוס מוצארט את האופרה המפורסמת חליל הקסם קיבל זרתוסטרא (סורסטרו) תפקיד חשוב: גיבור האופרה, טאמינו מגלה כי סורסטרו הוא מכשף רע שחוטף את אהובתו הנסיכה פאמינה, אך במהלך העלילה מתגלה שסורטרו הוא לא אחר מאשר כהן במקדש האלים המצרים איזיס ואוזיריס, ושבמעשה החטיפה הוא למעשה הציל את הנסיכה מאמה מלכת הלילה. כאשר טאמינו מגלה שזראתוסטרא פעל ממיניעים נעלים הוא הופך לתלמידו, ואחר כך מתאחד עם אהובתו. בתקופה שבה חליל הקסם חובר, ב 1791, זרתוסטרא היה רק שם משובש (סורסטרו) של מדריך קדום ומסתורי, מורה למורשת התרבותית הקדם נוצרית.

את הפרסום של זרתוסטרא בעת המודרנית אנו חייבים, כאמור, לפילוסוף הגרמני הגדול פרידריך ניטשה. לפני שנתאר מי היה זרתוסטרא של ניטשה עלינו להרחיב ולבאר קצת מי היה ניטשה. ניטשה נחשב לאבי הפסיכולוגיה ומחשובי הפילוסופים המערביים, הוא נולד ב 1844 במדינת סקסוניה (מזרח גרמניה של היום). אביו היה כומר פרוטסטנטי, וניטשה הצעיר היה נוצרי מאמין בכל מאודו. כאשר היה בגיל עשרים, בזמן שלמד תיאולוגיה ולימודים קלאסיים באוניברסיטת לייפציג, נחשף לספר "חיי ישו" של דוד שטראוס, ואמונתו נשברה. אותו דוד שטראוס היה מחסידי הפילוסוף הרמן סמואל ריימראוס, אבי ביקורת המקרא, אשר סילק את ישו מתפקידו המטאפיזי – תיאולוגי והפך אותו לדמות היסטורית, בשר ודם. אותו ריימראוס איננו מענייננו להוציא זה שהיה בונה חופשי. בכל מקרה, בהעדר החסד האלוהי ניטשה אימץ לעצמו את הפילוסופיה הפסימיסטית של שופנהאואר ושל המלחין ווגנר. הוא התבלט בבקיאותו בכתבים הקלאסיים והפך לפרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בזל בשוויץ בגיל 24 (!!). ניטשה חיבר כמה מאמרים בעלי חשיבות פילוסופית, אך בעיני עצמו, ספרו החשוב ביותר היה "כה אמר זרתוסטרא" ("Also sprach Zarathustra"). הספר הזה שונה בתכלית משאר ספריו של ניטשה בכך שהוא כתוב כספר פרוזה בשפה פיוטית, עם מבנה ומשקל כמעט תנ"כיים. כוונת המחבר היתה להפוך את הספר לאוונגליון, ספר בשורה, לזרתוסטרא, כמו שהשליחים באוונגליון בישרו את דברי ישו (שלא כתב דבר בעצמו) וכמו שאפלטון בישר את דברי סוקטרס (שגם לא כתב דבר). ניטשה איבד את דעתו בגיל צעיר ולמעשה הפסיק לכתוב לאחר עשור פורה מאד. הוא מת בשנת 1900 בגיל 55 בלבד.

כבונים חופשים אנחנו מתעניינים בדרמה המתחוללת בתוך נפשו של האדם, ומוכנים להיפרד לרגע מהניתוח המדויק של ראיות וידע, ואף לחרוג למחוזותיה של הפואטיקה של הנפש. לכן עלינו להכיר את הרגע הדרמטי בחיי ניטשה: לאחר שהוא נפרד מישו, וכשהוא תחת השפעת הפסימיזם של שופנהואר, הוא התנדב לשירות צבאי ועבד כחובש שליווה ברכבת פצועים מהמלחמה בין פרוסיה לצרפת. ממה שהוא ראה על הרכבות הוא לא התאושש לעולם. בגיל 26 נפשו נשברה מהמראות, וכשהוא נשאר ללא בית רוחני מוצק הוא הבין שהנאורות הרגה את האל והפריכה את המטפיזיקה היוונית – ובכך השאירה את האדם בלא משענת רוחנית.

"האם לא שמעתם על המשוגע שהדליק פנס באור יום מלא, ורץ אל כיכר השוק בעודו צועק בקולי קולות: "היכן אלוהים? היכן אלוהים?"… אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו? הלאה, הרחק מכל שמשות? האין אנו מידרדרים היישר מטה? ולאחור? ולצדדים? וקדימה? ולכל עבר? האם נותרו עוד מעלה ומטה? האין אנו נסחפים דרך כלום אין סופי?"

יש שנוהגים לצטט את "אלוהים מת" של ניטשה, אך על פי רוב לא נוהגים להכיר בכך שהוא חיפש דרך לבסס את המוסר על נפש האדם. ניטשה לא הציג מערכת פילוסופית חליפית או תיאוריה שתחבר את עולם המדע לקרקע מוצקה יותר כמו הוגי דעות אחרים. במקום זאת הוא ניסה להדריך את האדם, לא כמי שמצא את הדרך – אלא כמי שאיבד אותה. כדי להעביר את הפילוסופיה הזאת ניטשה חיפש דובר ספרותי, חדש אבל גם עתיק. מישהו קדום וחשוב לפחות כמו ישו או סוקרטס הכוזבים (לדעתו), מישהו שבפיו יוכל לשים את הצגת הבעיה והפתרון המוצע. עבור קלסיקאן כניטשה זרתוסטרא היה בחירה הגיונית. הוא היה זר ובלתי ידוע, חיצוני וקדום למסורת היהודית – הלניסטית – נוצרית, אך עדיין שם שמצלצל מוכר.

תיאור מלא של הפילוסופיה של ניטשה או של הספר "כה אמר זרתוסטרא" איננו מעניינו במאמר זה, לכן נסתפק בהזכרת בשורתו של זרתוסתטרא הניטשיאני: "מלמד אני אתכם את העל-אדם. האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו". מדוע האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו? האדם המדובר כאן מכונה בפי זרתוסטרא גם "האדם האחרון". זהו האדם שחי בחברה עדרית, אשר הופכת את הפרט לנטול שאיפות ותשוקות. בעידן המודרני, שבו אין אל ואין מטאפיזיקה האדם מחפש את הביטחון והנוחות. אדם כזה, על פי ניטשה, מצוי תחת הרדמה עמוקה שמטשטשת את יחוד הפרט, ומביאה להעדפה של הבינוניות על ההצטיינות, ולהסתפקות במיחזור ערכים דוגמתיים של ההמון. לעומת "האדם האחרון" יש את העלאדם, אותו אחד שעוזר אומץ ונפרד מהדעות הקדומות של ההמון (בגרמנית אוברמענטש).

בסצינת הפתיחה המפורסמת של הספר, זרתוסטרא מגיע לכיכר העיר כדי הטיף את תורתו כאשר לוליין הולך על חבל עולה אל חבל המתוח מעל ההמון. לפתע מופיע ליצן אשר רץ גם הוא על החבל, קופץ מעל הלוליין וממשיך אל הקהל המריע כשהלוליין נופל אל מותו. זרתוסטרא נזעק אל הלוליין הגוסס, אשר מבקש סליחה על שגרם לו מבוכה. הלוליין התכוון להלל את תורתו של תזרתוסטרא, ויצא ההפך. זרתוסטרא עונה לו שהוא יתפלל לנשמתו ויקבור אותו בעצמו. "האדם הוא חבל מתוח בין חיה ועלאדם – חבל על פני תהום". בכך ניטשה הפנה את החקירה הפילוסופית למיפוי נפשו של האדם באמצעות סמלים. ניטשה העדיף לראות קבוצה נבחנת אשר איננה כפופה לדעה הקדומה של ההמון בייחוד בנוגע לשאלות יסוד כמו מהו הטוב והרוע.

בערך במקביל להחייאת הנביא הפרסי על ידי ניטשה, זרתוסטרא התגלה בצד השני של העולם – במדינת גוג'ארט שבהודו. נציג חברת המסחר הבריטית "הודו המערבית" בשם ג'יימס פרייזר אסף כ 200 כתבי יד בשפה הסנסקריט והביא אותו איתם למערב בכוונה לתרגמם, אך הוא נפטר בשנת 1754 בטרם הספיק להתחיל במלאכה. היה זה פילולוג צרפתי בשם אברהם הייסנאנט אנקוויטיל דה פרון (1731 – 1805) שהבין שהטקסטים של פרייזר הם "מציאה" נדירה, אך הסתבר שחלק מהטקסטים היו בשפה בלתי מוכרת. במשך שנתיים דה פרון גייס את המימון כדי להפליג להודו ולחקור את הכתבים, ובשנת 1756 הגיע לאזור בומביי והחל לחקור אותם. עוד בדרך הפנו אותו מקומיים לכהנים של דת נידחת וזעירה אשר כונתה על ידי ההינדים "פרסי" (Farsi) – שם, אמרו לו, יהיה מי שיעזור לו להבין את הטקסטים. במשך ארבע השנים שעד 1760 דה פרון סיים לאסוף ולפענח את שפת האווסטה במלואה, ניב הינדו-ארי נכחד הקרוב לסנסקריט. הוא אסף ותרגם את כל קנון הזנד-אווסטה – המקבילה לתנ"ך של הדת הזורואסטרית המקורית. בתוך הטקסטים היו כמובן גם הגאת'ה (Gathas) הטקסט שחובר על ידי זרתוסטא עצמו ומקבילה לתורת משה מתוך התנ"ך. הוא גם חקר את הטקסים השונים של הדת הפרסית, והיה למעשה החוקר המערבי הראשון שנחשף לפולחן זרתוסטרא לאחר יותר מאלף שנים. אותם פרסים בהודו ידעו לספר שאבותיהם דוברי הפרסית נמלטו מאיראן מפני הכיבוש המוסלמי שהכחיד את הדת הזורואסתרית. אותה קבוצה קטנה של אלפי מאמינים שמרו את הטקסטים המקודשים וגילו את צפונותיהם בחפץ לב לדה פרון.

עם סיכום המחקר, דה פרון חזר לאירופה בשנת 1762, הפקיד את כתבי היד בספריה הלאומית בפריז ופרסם את מחקריו לכלל הקהילה המדעית. כמו שקורה לעיתים באותה קהילה מדעית, התגלית נדחתה על הסף. דה פרון הואשם בזיוף, והתגלית נזנחה בספריה למשך עשורים. דה פרון המשיך את מחקריו בשפות ההינדו-אריות והפך למומחה חשוב גם לאופנישדות (הטקסטים ההינדים הקדומים), ובשנת 1804 נבחר למכון המדע הלאומי של צרפת (שפוזר מיד על ידי נפוליאון). הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהואר, אשר "התאהב" באופנישדות, נתקל במחקרים של דה פרון ב 1814, וכנראה דרך זה ניטשה הגיע מאוחר יותר לרעיון לשים בפי זרתוסטרא את דבריו.

עם התקדמות המחקר הפילוליגי במהלך המאה ה 19, ועשרות שנות מחקר של הקהילה הפרסית בהודו, הערפל מעל דמותו המסתורית של זרתוסטרא ההיסטורי הלך והתתפוגג. זרתוסטרא ההיסטורי כפר בפנתיאון ההינדי-איראני הקדום ותיאר את נפש האדם במושגים של מאבק בין הטוב לבין הרוע, ממש כמו הדמות הספרותית מהספר של ניטשה. כמו שתיאר קסיוס דיו, באווסטות מסופר שזרתוסתרא פרש בגיל שלושים להתבודד למשך עשור בהרים, שם הפך לנביאו של אל האמת הבלתי נברא אהורה מזדה. האל אהורה מזדה איננו אל במובן הפגאני של המילה. הוא חסר קיימות מטאפיזית ומשמעות שמו היא אדון/רוח החכמה/אמת/צדק, לכן ניתן להשוות אותו יותר למהות החוויה המיסטית (הארה) מאשר לאדם בלתי נראה המסתתר על האולימפוס. האש או האור, בהקשר זה הם סמל לאותה חוויה רוחנית. לאדון החכמה ישנו אח תאום ששמו אהירמאן. אותו אח תאום רע הוא התגלמות רוח ההרס והרוע אנגרה מיינו (Angra Mainyu), סמל אשר שמר על הקשר מילולי גם באנגלית המודרנית Angry = Angra ו Mainyu = Mind. כלומר, שני התאומים הטוב/אור והכעס/הפחד נאבקים במאבק מתמיד על מחשבותיו של האדם.

המצוות שהוריד זרתוסטרא מההר שלו מבוטאת בפרסית "הומאטה, הוקאטה, ווראשטה" (Humata, Hukhta, Hvarshta) שלוש מילים אלו הן מעין שלושת הדיברות הזוראסטריות ומשמעותן המסר של זרתוסטרא לבני האדם "מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים". זרתוסטרא מהזנד-אווסטה מבקש לעקור מלבבות בני האדם את השקר ואת הפחד, כדי לפנות מקום ליצירה ולטוב. כמו אצל זרתוסטרא של ניטשה, גם זרתוסטרא הקדום יצר אבחנה לא אינטואיטיבית בין טוב לבין רע. הדעה הקדומה לפיה הטוב הוא עזרה לחלשים והרע הוא המוות היא פשטנית וחסרת ערך. למשל, כדי להראות לבני האדם שהרוע איננו רק כוח הרס יצר אנגרה מיינו את הטווס, התגלמות היופי.

במהלך המאה ה 20 הלך ונבנה פסיפס המידע סביב זרתוסטרא והתגלה עד כמה בשורתו התפשטה בשדה הרעיונות. היהדות והמניכאיזם, הקבלה ודת היזדים, הדרוזים, הבודהיזם, האיסיים והמיתראסים, השיעים והאססינים – כולם הכילו או מכילים אינספור שברים מהבשורה של זרתוסטרא ללא ידיעתם. כמה דוגמאות: טקס הקידושים של הדת הזורואסטרית הוא מעין בר מצווה שנערך בין הגילאים 7 ל 12. לאחר טקס מעבר זה, המאמין רשאי לקשור למותניו מיתרי בד דמויי ציצית. הזורואסתרים המאמינים חובשים כיסוי ראש דמויי כיפה שאינה מוסרת אלא בנסיבות דומות לאלו הנהוגות ביהדות. למאמינים הזורואסטרים יש מנהגי טומאה וטוהורה הכוללים מנהגי טומאת נשים. בחגיגות ראש השנה הזורואסטרי מקשטים המאמינים את ביתם ברימונים ומתפללים עם ענפי עץ הדס בידם. אלו הם כמובן דוגמאות רלוונטיות ליהדות, אך כאמור גם דתות אחרות מוצאות מן המשותף עם הדת הזורואסתרית.

ומה עם הבניה החופשית? כאן ראוי לעצור את החיפוש מסיבה פשוטה – אין כל וודאות שזרתוסטרא מכתבי הזנד-אווסטה היה זרתוסטרא המקורי. משמעות השם זרתוסטרא היא כנראה שיבוש של התואר "רוכב הגמלים", שם תמוהה לרמות איראן. גם השימוש בשם אשה (Asha) כדי לתאר את אש האמת מחשיד, כיוון שזוהי מילה בשפה שמית (להבדיל משורש Fire ו Agni האינדו-אריים). אז אפשר להמשיך לרדוף ולחקור עד שנמצא את המונותאיסט הראשון, ואז מה? נמשיך לחפש את הקוף אדם התבוני הראשון, ונגיע אל המערה המקורית, על ההר המסויים שבו נמסרה ההבשורה היחידה והאמיתית. מה נמצא שם? את עצמנו בוהים באבנים.

דיון מסוני

ישנם קווי דמיון רבים מספור בין הריטואלים והאגדות של הבניה החופשית לבין הרעיונות הזורואסטרים כפי שהתפתחו במשך אלפי השנים. סמל האור והחושך, הדרגות והמבחנים, קבלת גברים בלבד, מטאפורת המערה, עיצוב הלשכה, צבע הרצפה, רעיון האדם הטוב ועוד רבים. זה אמנם מרגש לגלות שלקח מבחן האש ה 30 על פי זרתוסטרא היה סביב המתכת הנוזלית, אך זה לא יותר מתחביב מסוני. תחביב זה ודאי, ולא "העבודה". העבודה של האדם, על פי זרתוסטרא (של כתבי הזנד-אווסטה ושל ניטשה), מתרכזת בשיפור האופן שבו הדעת מנהלת ומסדרת את עולמו הרגשי של האדם. מעין שיטה למשמעת פנימית שהמאמין מכיל בעצמו על עצמו, על מחשבותיו, מילותיו ומעשיו.

כה אמר זרתוסטרא: "הומאטה, הוקאטה, ווראשטה" (מחשבות טובות, מילים טובות, מעשים טובים)