המסדר

הבונים החופשים מכנים את הארגון שלהם מסדר. מדוע דווקא מסדר?

כיום למילה מסדר יש בעיקר הקשר צבאי – זו מילה שבאה לתאר בדיקת ציוד ומוכנות של חיילים או צעידה במבנה שורות. הבניה החופשית הישראלית, אימצה את המילה "מסדר" כתרגום לשם הארגון מאנגלית "Order", מילה שהגיעה מהמילה הלטינית Ordo שמשמעותו המוקדמת היא "שורות" או "עמידה בשורות". במבט ראשון נראה שהשורש העברי ס.ד.ר. מתאים לתיאור Order במיוחד במשמעותו הצבאית, ואפשר לדמיין את המלה מסדר בתור פיזור אנשים בצורה "מאורגנת" בזמן ובמרחב, כמו תרגילי הסדר הצבאיים.

השורש ס.ד.ר הפך לנפוץ בתקופת המשנה, ותיאר את מלאי הלכות התורה שבעל פה "סדרי משנה" (סידור הידע). בתנ"ך עצמו מופיע השורש במקום אחד בלבד, בספר איוב פסוק י' כ"ב:"אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל–צַלְמָוֶת, וְלֹא סְדָרִים". באותו פרק, איוב מתאר את חייו כאפילה ויאוש גמורים "נָקְטָה נַפְשִׁי, בְּחַיָּי". היקרים לו חלו ומתו, ומחלה הופכת את חייו לגיהנום. ועדיין, הוא דוחה את האלילות שסוגדת לחומר:"הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ?", "הֲכִימֵי אֱנוֹשׁ יָמֶיךָ?". בהקשר זה, פסוק כ"ב מתאר את האכזבה מהאפילה שאמונת האמת משליטה על הכל ("ארץ עפתה כמו אפל צלמות"), כך שהמילה "סדרים" מפורשת גם כחוקי הקוסמוס ותנועת הכוכבים (שאת העדרם חווה איוב).

הפרשנות הלשונית של השורש ס.ד.ר מצביעה על הקשר של מופע חוזר ונשנה, חוקיות, פיזור במרחב של הטבע והאדם. ההטייה הספציפית 'מסדר' היא התנהגות מתואמת על פי כללים כדי לשרת תכלית מסוימת. לדוגמה, בעולם העתיק, מנהיג צבאי שיכל לכוון את חייליו בשדה הקרב מתוך משמעת מוחלטת הביא לנצחון.

השימוש בסמל צבאי ("מסדר") כדי לתאר את הבנוים החופשים יכול להתקשר לאגדה על מסדר "אבירי ההיכל" (הטמפלרים) שירדו למחתרת לאחר פירוקם הרשמי במאה ה 13. הטמפלרים אכן השתמשו במילה מסדר, אך כאן מסתיימת ההקבלה, כיוון שהטמפלרים השתמשו במילה Ordo בגלל מסדר אחר בכלל. אותו מסדר אחר הוא המסדר הגדול, העתיק, והמשמעותי ביותר בעולם עד ימינו: המסדר הבנדיקטיני. בשארית מאמר זה יתוארו חלק מקווי הדימיון בין המסדר הבנדיקטיני לבניה החופשית.

כדי להיטיב להבין את הרעיון שעומד מאחורי המילה מסדר, יש צורך להתוודע לחלק מהסעיפים בחוק הבנדיקטיני (שוב, מתוך עיון בקווי הדימיון לבניה החופשית). הכלל הראשון ברגולה הוא שרק מי שנחנך והוכשר במסגרת מנזר מוכר, בהדרכת אב (מאסטר) נחשב באמת לנזיר. ומכיוון שכל הנזירים כפופים לאותו אבא, הם מתיחחסים אחד לשני כאחים. רק אח שעבר שנים רבות של הכשרה, ולמד להתעלות מעל תאוותיו החילוניות יכול לצאת לעולם שמחוץ למנזר. ישנם נזירים לא בנידיקטינים, כמו כאלו שמתבודדים בלי מסגרת פורמאלית, או כאלו שנדדו בין מנזרים ולא התמסרו ביסודיות להכשרה. אלו כמובן נחשבים גם לנזירים לכל אך על פי הרגולה, הם לא אחים במסדר. רעיון זה דומה להבחנה שהבניה החופשית עושה – רק מי שקודש והוכשר במסגרת לשכה מוכרת נחשב לאח.

כיום יש לעולם הנזירות תדמית "חשוכה", אך חשוב לציין שזו תדמית שקרית. מדובר בקהילת למדנים עולמית, שבזכותה נשמר רוב מה שאנחנו יודעים על העולם הקלאסי. מאז ימי האימפריה הרומית, הנזירים הבנדיקטינים עמלו על איסוף, העתקה, שיחזור ומיון כל טקסט שמצאו. בכל אירופה הנזירים למדו וחקרו, גם כשמחוץ למנזר היו נדודי עמים, מהפיכות, מלחמות ומגפות. עד היום, בכל העולם מתקיימות קהילות כאלה שבה גברים או נשים מסתגרים בתוך קהילות כאלו, שלומדות את העבר ושומרות על הרגולה.

המסדר הבנדיקטיני לא רק שימר את הידע העתיק – אלא גם פעל להפצתו בעולם. בין הנזירים הבנדיקטינים שהשפיעו רבות על היווצרות הרנסנס והנאורות ניתן למצוא גם דמויות כמו ארסמוס מרוטרדם, ומרטין לותר.

כדי להעמיק את הבנת המושג מסדר, צריך להכיר את המבנה הארגוני המיוחד שנוצר מהחוק הבנדיקטיני. זהו ארגון עם דפוס ההיררכיה מאד פשוט: כל נזיר מחויב מול אב המנזר שלו, ומולו בלבד. למעשה אפשר לומר שאין כזה דבר מסדר בנידיקטיני, כיוון שאין באמת ארגון-על נזירי. כל מנזר הוא עצמאי לחלוטין וכפוף אך ורק להוראות אב המנזר. מסיבה זו ניתן לומר שהמושג מסדר, בהקשרו הרוחני, שונה בתכלית מהמסדר הצבאי: בצבא כל העניין הוא הצגת היררכיה ומשמעת לפיקוד מרכזי לשם תכלית (נצחון). בצבא יש "דרג מקבלי החלטות" שאת פקודותיו צריך למלא. בהקשר הרוחני, מסדר מתייחס למחויבות אישית ופרטית של כל נזיר לשמירה על החוק הבנדיקטיני, ומתוך הקפדה זאת נוצר סדר גם ללא כל ניהול מרוכז. במילים אחרות, מסדר הוא ארגון ללא ארגון, או ארגון שפועל ללא הנחיית אדם. במבט רחב יותר, הקהילות העצמאיות האלו נמצאות כביכול מחוץ לחברה הכללית. למרות הגישה הבדלנית של המסדר, היו לאורך ההיסטוריה חמישה אפיפיורים שהיו אחים-הנזירים ועוד אחים שתרומתם לאנושות היתה עצומה (זיקוק אלכוהול?). ובכל זאת, המסדר נשאר תמיד מסגרת עצמאית מחוץ לכנסיה, מסודר בתור איחוד רופף של קהילות קטנות. הדימיון בין דפוס הסמכות הנזירי לזה של הבניה החופשית מעניין, מכיוון שגם בבניה החופשית המסגרת המסונית המשמעותית ביותר בחייו של האח היא הלשכה (בדומה למנזר).

גם במובן רוחני עמוק יותר ישנו דימיון בין המסדר הבנדיקטיני לבניה החופשית. הנזירים נדרשים להישבע על שלושה נדרים: הראשון הוא נדר היציבות (Stabilitas) – במסגרתו מצופה מנזיר שהצטרף למנזר מסוים להישאר באותו מנזר עד סוף ימיו כאילו המנזר הוא ביתו והנזירים הם אחיו. הנדר השני הוא נדר ההמרה (Conversio), מהרגע שאדם נשבע להתמסר לחיי הנזירות הוא מתחיל תהליך שינוי במסגרתו יהפוך לאדם מסוג אחר. הנדר השלישי הוא נדר הציות (Obediente) למאסטר (אב המנזר). שלושת השבועות האלו מזכירות מאד את המחויבות של המתקדשים לבניה החופשית.

בין חוקי המסדר הבנדיקטיני נמצאים גם רעיונות רבים נוספים אשר מזכירים את הבניה החופשית. ביניהם ניתן למנות למשל את זה שהאחים (נזירים/בונים) נדרשים לחלק את היממה שלהם בצורה שרירותית לחלקים בני שמונה שעות, ולעבור הכשרה על פי שלוש דרגות. בדרגה הראשונה, נדרש מהאחים במנזר לשתוק במהלך העבודה, כמו בבניה החופשית. השתיקה הנזירית רחבה הרבה יותר מאשר הציפיה מתלמידים להקשיב; מדובר בהסתייגות יסודית מביטוי רעיונות בקול מתוך חשש לבטא דברי שקר וכזב, כנאמר "לא תישא שם ה' לשווא". על פי הנזירות, כל נושא בעולם הוא "שווא", ולכן חובת השתיקה היא חובה יסודית להתרחקות משקר. עד כדי כך השתיקה חשובה בעולם הנזירות, שלאורך השנים הנזירים פיתחו שיטה לתקשורת באמצעות סימנים ואותות כתחליף לדיבור (ממנה, אגב התפתחה שפת הסימנים של לקויי שמיעה). גם בבניה החופשית קיימת חובת שתיקה חמורה.

ישנו דימיון רב גם בכל הקשור לתהליך הקבלה של אחים חדשים. החוק הבנדיקטיני מדריך את הנזירים להקשות על המועמדים, ולתת להם להידפק על דלתות המנזר במשך זמן רב, כדי להוכיח את דבקותם. כמו בבניה החופשית, הקבלה היא רק תחילת ההכשרה על פי הדרגות ונהלי המנזר. שלא כמו בבניה החופשית, הטיפוס בסולם הדרגות יכול לקחת עשרות שנים, ומעטים מגיעים לדרגת המאסטר.

אם כל קווי הדימיון הללו עדיין לא משכנעים בקשר בין המסדרים, כדאי להוסיף ולבחון גם את הצדדים הפורמאליים. הבונים החופשים "עובדים" בלשכה; בכמה שפות אירופאיות המילה ללשכה מסונית, והמילה המשמשת לתיאור החדר המרכזי במנזר היא אותה מילה, כמו L’atelier בצרפתית או Werkplaats בהולנדית (בתרגום חופשי חדר מלאכה). גם חלוקת המשרות במנזר דומה מאד לזו הנהוגה בלשכת בונים חופשים: אב המנזר דומה לנשיא הלשכה מבחינת סמכותו והכישורים הנדרשים לו. רב השולחן, זה שאחראי בלשכה מסונית על האוכל והשתיה דומה בתפקידו ל Cellerar, מי שאחראי על האוכל והשתייה במנזר. שניהם נדרשים להשגיח על כך שהאחים יהנו במידה המתאימה, ובעיקר לא ישתו יותר מדי. בלשכה כמו במנזר, לשומר המשגיח על מי רשאי להיכנס דרך הדלת יש תפקיד חשוב, והרגולה קובעת שיש להפקיד את המשרה בידי אחים ותיקים אשר ידעו מי ראוי להיכנס ומי לא. גם ניהול העבודה בלשכה דומה לזו שבמנזר הבנדיקטיני עם חלוקה לדיקאנים (מפקחים), מקריא תפילות (נואם) וכו'.

בדבר אחד יש הבדל משמעותי בין המסדר הבנדקטיני לבין הבניה החופשית – התנועה הנזירית היא "דתית" ביסודה ומחויבת למסורת הנוצרית, בעוד הבניה החופשית "חילונית" ביסודה וחסרת העדפות תיאולוגיות. בהסבר פשוט יותר, זה אומר שבונים חופשים אינם נזירים בהגדרה. כלומר, אלא אם הם במקרה גם נזירים, שיכולים להתקבל ללשכה מסונית בשיוויון מוחלט כמו כל אדם. במקרה של המסדר הבנידיקטיני באופן ספציפי, זו איננה רק דוגמה תיאורתית. היתה תקופה ממושכת שבה לא רק שהיו כאלו אחים (נזיר בונה חופשי), אלא היו גם לשכות שפעלו ממש בתוך מנזרים.

דווקא בבניה החופשית ה"צרפתית", שנחשבת "אתאיסטית" יחסית, היו הרבה אחים נזירים – בונים חופשים שקיימו עבודות מסוניות משולבות בתוך חיי המנזר. עד כמה שכותב שורות אלו מצא, תופעה ייחודית זו התקיימה בעיקר בצרפת, וייתכן שהיא אף קשורה לבניה החופשית האקוסזית (צרפתית – סקוטית). דוגמה ללשכות כאלו המוזכרות במחקר: בשנת 1778 הוקמה במנזר "L'Abbaye Royale de la Très Sainte Trinité" לשכת "La Triple Unité . הלשכה הורדמה בזמן פרעות המהפיכה ב 1790 , ונפתחה מחדש ב 1811, הורדמה שוב 1828, ונפתחה שוב ב 1860 . כנ"ל במנזר Ferrières-en-Gâtinais ולשכת "Sainte-Émilie" וגם מנזר La Vertu ולשכת "L'An de la Vraie Lumière 5785". האור בכל הלשכות הללו כבה סופית (בינתיים) באפילה הגדולה של 1940.

דיון מסוני

הוגה תיאוריות המשחק, יוהאן הויציגה (הולנד 1847 – 1945) גילה עניין מיוחד בקשר בין אגודות סודיות לבין החוק הבנדיקטיני. תמצית התיאוריה שלו היא שהאדם ועולמו הם קודם כל משחק: בית משפט, מלחמה, ספורט אינם אלא הצגה, משחק עם כללים. דרך מחקר היסטורי ושפתי הויציגה הוכיח כי הצגות ומשחק לא נעלמים בגיל הילדות, אלא רק משנים צורה. כוחו של המשחק הוא ביצירת "מעגל קסמים", מרחב שבתוכו מתקיימת מציאות אלטרנטיבית. בתוך המעגל מותר מה שאסור מחוצה לו. עד כדי כך היה המשחק חשוב בחקר התרבות, שהויצינגה קרא לספרו "Homo Ludens" – האדם המשחק (על משקל הומו ספיאנס, האדם החושב). החוק והסדר החברתי מצויים בתוך המעגל – ומי שיוצא מחוצה לו מוקע ככופר, עבריין, מהפכן, אקצנטרי, מטורף, קנאי, ואויב. אלו הכללים. הערך של המשחק איננו רק במילוי הצורך הפסיכולוגי לחברה או תיאום התנהגות של אוכלוסיות לרווחה הדדית. המשחק מסדר את הכל. החיים הם משחק, המוות הוא משחק. הכל משחק.

הסיבה שהויצינגה גילה עניין דווקא ב"אגודות סודיות", כמו הבניה החופשית, היא שזהו בעצם "מעגל קסמים" שהוקם על ידי הכופרים. אגודות כאלו צמחו בתקופת הנאורות, כאילו משום מקום, אך למעשה הם מילאו צורך נפשי קדמוני שלא בא לסיפוקו מאז סילוק האל מהקוסמוס. בניסוח פשוט יותר, הבניה החופשית, כמו המנזר והרגולה לפניה, היא סוג של משחק/הצגה, שבא האדם יכול לחוות את העולם באופן אלטרנטיבי. בתוך מעגל הקסמים של עבודת הבונים החופשים יש נקודה שמיצרת סדר ולכן הבניה החופשית, כמו הרגולה, היא במה שבמרכזה המזבח העתיק.