הפירמידות

בפאתי קהיר שבמצרים, במישור גיזה, ניצבות שלוש פירמדות אבן עצומות בגודלן. נכון להיום, למדע אין מושג ברור מי בנה אותן או כיצד. אין מחלוקת על כך שמקימי הפירמידות הפעילו ידע ניכר בהנדסה, מתימטיקה, גיאוגרפיה, גיאולוגיה ואסטרונומיה. תביעות ידיהן של אומנויות אלו ניכרות היטב באבן, אך בהיעדר תיעוד מהימן, כל שנשאר הוא להעלות ספקולציות על מי עשה את הפירמידות או לשם מה. מאמר זה יבחן את אותן ספקולציות, וינסה להציע תשובה לשאלה כיצד שמרו הפירמידות על סודן.

כדי להתחיל ולפענח את סודן של הפירמידות, נעמוד על משמעותה המילולית של הפירמידה. שני הסברים מקובלים למילה, שהגיע אלינו מהמילה היוונית Pyre, הראשון הוא שפירמידה היא עוגת חיטה בצורה מחודדת, והשני הוא שפירמידה היא מדורה לשריפת גופה. לפני שנעלה ספקולציות הבוחנות את הקשר בין השמות הללו לפירמידות, נציין את העובדה הפשוטה שכשדוברי היוונית הקדמונים ביותר נתקלו בפירמידות במאה ה 6 לפנה"ס – לאף אחד כבר לא היה מושג מי בנה אותן או למה. מסיבה זו, נניח לאטימיולוגיה של המילה פירמידה, וננסה לבחון את המילה המקבילה לפירמידה בשפות השמיות – זיקורת (מאויית גם זיגורtת או זיגורט). מילה זו הופיע בעלילות גלגמש, שם מוזכרת הפירמידה של אור. פירמידה זו לא היתה עשויה אבן, כמו אלו שבמצרים, אלא מלבני בוץ המוקפות בחומות חרס מצופה בקרמיקה. מבחינה אטימיולוגית, הזיקוראת מופיע בעברית בשורש ז.ק.ר בצורן נקבה (זקורה). גם במקרה של השפות השמיות ישנה בעיה – התנ"ך והטקסטים של עלילות גלגמש שבידינו מתוארכים גם הם למאה ה-6 לפנה"ס, והם מתייחסים לארועים קדומים, אליהם אין תעוד ישיר. הבעיה הלשונית מסתבכת עוד הרבה יותר, ברגע שמבינים שפירמידות נמצאו כמעט על פני כל כדור הארץ, ובכל מקום ניתנו להן שמות שונים. בשפת בני המיה, למשל, לפירמידה של רמות צ'יאפס יש את השם פו (או טונינה) – שמשמעותה "בית אבן", או "מקום לפסלי אבן שהוקמו לכבודו של הזמן". פירמידות אבן נמצאו גם במקומות כמו אינדונזיה, ניגריה, ופרו, ובכל מקום נשאו שמות ללא כל קשר ברור ביניהם.

בהיעדר כיוון חקירה מבטיח על הצד השפתי, נפנה לבחון את הפן התרבותי והדתי שמשויך לפירמידות. בבואנו לבחון צדדים אלו נצטרך להתמודד עם המגבלה הגיאוגרפית, כלומר העובדה שבין אתרי הפירמידות מפרידים אלפי קילומטרים והן נבנו בניתוק תרבותי מוחלט ביניהן. מכאן, ניתן ללמוד שהפירמידות אינן בהכרח תוצר של תרבות או דת זו או אחרת, ושהרעיון לבנייתן לא הועתק בין התרבויות השונות. הדמיון הרב בין המבנים האלו על פני העולם כולו, לא יכול להשאיר מקום להסברים מסוג "צירוף מקרים מעניין". גם הפירמידות הקטנות יותר מאלו שבמישור גיזה, כמו אלו שבאידונזיה או פרו, היו פרויקטים הנדסיים עצומים, אפילו במונחים של ימינו. כך, שאפשר לפסול גם הסברים מסוג "ערימות אבנים חסרות תכלית שהוקמו ממתוך קפריזה רגעית".

כדי לעמוד על המחסור בראיות שקושרות את כל הפירמידות לתרבות או דת, שווה לבחון מה תיארו המקורות הקדומים ביותר על בנייתן. בעלילות גלגמש, מסופר שבקצה הזיקוראת היה מקדש גדול ומרהיב, מצופה בקרמיקה לבנה, שבו היה מקום מושבה של כהנת לאלת הירח. באף אחד מהזיקוראתים שנחפרו, לא נמצא מעולם רמז לקיומו של מקדש כזה. ישנה תיאוריה שקצה הפירמידות המצריות היה מצופה מתכת שבהקה באור השמש והאירה למרחוק. ישנן פירמידות, כמו זו שבמחוז שיאן שבסין, ששימשו כגל אבנים עצום מעל מקום קבורה מלכותי. גם בישראל ישנם מבני קבורה קדומים בצורת גל אבנים גדול (רוגם בעברית, או טומולוס ביוונית) אשר פזורים ברחבי הארץ.

היוונים הקדמונים חשבו שיש קשר בין הפירמידות של מצרים לבין פולחן המיסתורין של איזיס ואוזיריס, אך גם כאן מחקר ארכיאולוגי לא מצא כל ראיה שקושרת בין מבני האבן העצומים לבין פולחן הריטואל של הפנתיאון המצרי המאוחר. ישנו תיעוד לכך שסביב הפירמידות שביבשת אמריקה היה פולחן מוות שכלל הקרבת קורבן אדם. הפירמידה שבבורבודור באינדונזיה הוקמה בתור מקדש בודהיסטי (הגדול בעולם, למעשה).

בנקודה זו של החיפוש אחר מכנה משותף כלשהו, צריכה להשאל השאלה האם יש תכלית למחקר הדדוקטיבי, זה שאוסף את כל הפרטים ומסיק תמונה מאוחדת. בכל רחבי העולם, ובכל התרבויות הוקמו פירמידות, בצורה ספונטנית וללא תיאום. נדמה שהמחקר התרבותי, זה שמשווה השפעות של דתות, ותנועה של רעיונות לכלל נראטיב בהיר – לא יכול לפצח את סוד הפירמידות כתופעה עולמית.

פתרון

לעיתים הפתרון הפשוט ביותר הוא גם האיכותי ביותר – דבר אחד טריוויאלי משותף לכל הפירמידות בעולם: הן נבנו בידי אדם. הפירמידות, הן מבני אבן שנוצרו כביטוי לנפש האנושית. לשם הרחבה על הפתרון הזה, נזדקק לניסוח של הפסיכולוג ק.ג יונג, ונתלה את סיבת בניית הפירמידות בקיומו של תת מודע קולקטיבי. על פי יונג, לאדם יש חלק בנפשו המכונה "תת-מודע". מעצם ההגדרה, התת מודע הזה הוא דבר אינדיווידואלי, כלומר שלכל אדם יש דינמיקה נפשית פרטית משלו. ובכל זאת, יש דברים שמשותפים בנפשם של כל בני האדם, בכל התרבויות. לדברים משותפים שונים אלו קרא יונג ארכיטיפים (סוגים קדמונים), וכולם ביחד מהווים את התת-מודע הקולקטיבי, כלומר רכיבים לא מודעים המשותפים לכל בני האדם. על פי מה שמכונה גם "פסיכולוגיית המעמקים", אותו תת מודע איננו סתם סוג של מחשבה חולפת בחלום, אלא הוא רוב תכני הנפש האנושית. בהקשר זה, החלק החושב והרציונאלי באדם איננו אלא קצה הקרחון. אותו חלק סמוי בנפש נוכח במעשיו של כל אדם, בכל מקום בעולם, ובכל תקופה, ומתגלה אל המודע באמצעות הסמלים. הפירמידה, אם כן, היא איננה אלא מופע של מנדלה, צורה גיאומטרית שמבטאת את כמיהת הנפש המודעת להתוודע ולהתאחד עם התת מודע.

כעת נתפנה לבחון כמה בעיות הקשורות לפתרון זה. הבעיה הראשונה היא מדוע פירמידות נבנו בתקופות מסוימות בהיסטוריה האנושית? מתוך 150,000 שנות היסטוריה אנושית, פירמידות נבנו בתקופה מאוחרת מאד, ובמשך זמן קצר. המצרים, לדוגמה בנו פירמידות במשך כ 1500 – 2000 שנים, ואחר כך הפסיקו. על בעיה זו ניתן להשיב בכך שנתאר נקודת מפנה חשובה בהיסטוריה של הרעיונות, והיא המעבר מפרה-היסטוריה להיסטוריה, מהאדם הפרימיטיבי (קדום) לאדם החדש.

על פי התיאוריה, אותה נקודת מפנה יצרה אדם חדש, רציונלי יותר, כזה שאיננו נתון לחסדי הטבע. האדם הפרימיטיבי לא היה זקוק למנדלה באמצעותה ישאף להתאחד עם התת-מודע – עבורו פסיכולוגיית המעמקים היתה גלויה כמו מי אגם צלולים. בכל תרבות בעולם המעבר מהעידן הפרה-היסטורי לאדם החדש, התרחשה בזמן אחר ובנסיבות שונות. למעבר הזה היו יתרונות עצומים, בזכות השימוש בטכנולוגיה, שיטות ארגון חברתי ועוד. יחד עם זאת, היה לתרבות גם השפעה על מבנה התודעה האנושית, והנפש שהיתה גלויה ונוכחת, ירדה אל מתחת לפני השטח. רמזים לאותו אובדן מתוארים במיתוסים של התרבויות הקדומות, ויחד איתו יש תיאור של הכמיהה לאיחוד מחדש של האדם עם נפשו. לתהליך האיחוד הזה קרא יונג "גיבוש הייחודיות", Individuation (בלתי מחולק).

בעיה נוספת הקשורה להסבר הפירמידה כביטוי נפשי, היא המבנה הגיאומטרי שלה. כלומר, מדוע שנפש האדם תדרוש מבנה גיאומטרי כזה ולא אחר? על פי יונג, הצורות הגיאומטריות הם סמל של התת מודע לעצמי. הצורות של הפירמידות, מרובע, משולש ועיגול, הן צורות שאינן קיימות בטבע. השאיפה לצורות מתימטיות טהורות אלו הוא ביטוי של דינמיקת נפש האדם, והיישום שלהן בציור הוא המנדלה. למעשה, הפירמידה היא מנדלה תלת מימדית.

דיון מסוני

הבניה החופשית נולדה כאשר בא האדם החדש (מודרני) לעולם. אדם זה התרחק עוד יותר מהעולם הפרימיטיבי, והצליח לדחוק את הרגשות הקמאיים לטובת אנושות רציונאלית, מסודרת וטכנולוגית יותר. ככל שהלכה והתקדמה האנושות, נעכרו מי האגם, ומעמקי הנפש הפכו למיסתוריים, סודיים, מצועפים ונסתרים. כמו הפירמידות והבניה החופשית.