את לידת העולם המודרני אפשר לשייך לאינספור אירועים ואנשים, אך את הזרע הרעיוני שיסיים את חשכת ימי הביניים ויבשר את לידתו המחודשת של האדם (רנסנס) אפשר לקשר לפירנצה במאה ה 15. משהו קרה בפירנצה, ולא רק צירוף נסיבות כלליות. יותר נכון לומר יהיה שמישהו התחיל עם זה, ומשם זה התגלגל עד ימינו.

בשנת 1439 התקיימה "ועידת פירנצה", עוד אחד מאותם מפגשים בין ראשי הכנסיות הנוצריות על זרמיה השונים. הנושא על הפרק היה מו"מ לאיחוי הקרע שבין הכנסיה הקתולית (המערבית) לבין הכנסיה האורתודוקסית המזרחית על רקע האיום של הצבא העותמאני על קונסטנטינופול, בירת האימפריה המזרחית (או מה שנשאר ממנה). בין חברי המשלחת מהמזרח היה גם גיאורגיס חמיסטוס פלאטון, איש אשכולות מביזנטיון, שהצטרף כנציגו ויועצו של הקיסר המזרחי יוחנן ה-8. פלאטון לא היה איש דת, ולכן בפועל כמעט ולא השתתף בועידה עצמה, ובזמן שהתיאולוגים היו עסוקים בענייניהם, הוא נפגש עם מלומדים מקומיים מפירנצה. עד מהרה הפגישות הפכו לשיעורי פילוסופיה שבהן פלאטון לימד את המלומדים מחצר משפחת דה מדיצ'י אודות אפלטון. הוא הגדיר את עצמו אפלטוניסט, ואף בחר לעצמו את השם פלאטון על שם אפלטון – פילוסוף יווני אלמוני עד אותו זמן (הכנסיה האדירה את אריסטו, והכחידה את אפלטון מאירופה). אותן הרצאות בפני המלומדים הפלורנטינים הביאו בצורה מזוקקת את הרעיון הכופר לפיו בני תרבות העולם הקלאסי לא היו עובדי אלילים נבערים, אלא להיפך, תרבותם היתה עליונה לזו של אירופה של ימה"ב. אף גרוע מזה, למדני פירנצה שמעו מפלאטון שאפלטון לא היה מקור החכמה העתיקה, אלא שאף הוא התייחס לתרבות עתיקה ומיסתורית שהיתה עליונה אף לזו של יוון העתיקה, והגיעה מ"המזרח" (גישה שתיקרא מאוחר יותר: Oriental Platonism).

במה היתה התרבות העתיקה עדיפה כל כך על זו של ימי הביניים? עבור בני המאה ה 15 האדם היה יצור אומלל, טועה, תועה, חוטא ומקולל, שלמענו הקריב האל את בנו. הכנסיה השליטה פילוסופיה פסימית, לפיה האדם נולד חוטא והחיים הם עונש ממנו אין מנוס. והנה הגיע פלאטון זה ושר שירי הלל קדומים לאדם, ומציג תורת מוסר עתיקה שהעמידה את האדם במרכז היקום (ולא את האל ונציגיו).

בעקבות הרצאות אלו של פלאטון התעורר עניין עצום סביב מיסתורין התרבויות הקדומות, וסקרנות להבין את העולם והאדם דרך פילוסופיה הומניסטית זו.

לקראת הקריסה של ביזנטיון (שאכן קרתה ב 1453) הוברחו אל פירנצה כתבי היד המלאים של אפלטון, כתובים ביוונית עתיקה. גדול המשכילים של פירנצה, מרסיליו פיצ'ינו הקים בעיר "אקדמיה", מסגרת לימודית מחקרית על שם שיטת הלימוד של אפלטון, שבה גם תירגם את כתבי הפילוסוף ללטינית (שפת המשכילים של התקופה). בעוד פיצ'ינו עובד על תרגום אפלטון, קרה משהו מופלא אף יותר – הגיע אוסף כתבי היד של חכמת ה"מזרח" העתיקה והמקורית, זו שאליה היוונים הקדמונים התייחסו ביראת כבוד. דה מדיצ'י הורה לפיצ'ינו לעזוב את התרגום של אפלטון, ולהתחיל מיד בפיענוח הכתבים שלימים יקראו הדיאלוגים האלכימיים של הרמס טריסמגיסטוס (קורפוס הרמטיקום).

כל מה שהיה ידוע במערב עד אז על "הרמס המקודש שלוש פעמים", היה מתוך התייחסות של היסטוריונים יוונים קדומים, והדעה הרווחת היתה שהוא קיבל בשורה אלוהית מקורית, ושהוא היה מצרי בן תקופתו של משה רבנו וזרתוסטרא. בטקסטים האלכימיים האלו, כך האמינו, היה ידע רב ערך, על דברים כמו הפיכת מתכת רגילה לזהב, חוכמת הניבוי, תרופות ושיקויים לחיי נצח ועוד. לא פלא, אם כן, שבתוך שנים מועטות התרגומים של אותם הכתבים ההרמטיים הודפסו במהירות והופצו לקהילת מעריצים בכל רחבי אירופה. ואז, כשהמחקר האלכימיה היה בשיאו, הגיע חוקר השפה איזק קזובון, והוכיח בצורה חד משמעית שהטקסטים ההרמטיים נכתבו על ידי מגוון סופרים, ושהם כלל לא היו קדומים כמו שחשבו. למעשה, הם היו פסאודואפיגרפיה – זיוף שנעשה בשם דמות עתיקה מתישהו בין המאה ה 2 וה 4 לספירה. בעקבות חשיפה זו, העניין בכתבים האלכימיים כמעט ונעלם מפני השטח, והיחידים שעסקו באלכימיה קיבלו מוניטין של נוכלים.

הרמס טריסמגיסטוס נעלם מהנוף התרבותי בין המאות ה 17 וה 19, ואז שב ועלה לפני השטח בשרשרת של גילויים שהחזירו את האלכימיה למרכז העיון המדעי במאה ה 20: הפסיכולוג קארל גוסטאב יונג מצא באלכימיה ההרמטית שפת סמלים יקרת ערך לעיגון תיאוריית התת מודע הקולקטיבי. בשדה המחקר האקדמי, חוקרת ההיסטוריה של המחשבה פרנסיס אמיליה ייטס קישרה את האלכימיה ללידת הנאורות והעידן המודרני והחזירה את חקר ההמרטיקה לאוניברסיטאות. גם הארכיאולוגיה גילתה מחדש עניין בהרמטיקה עם גילוי הטקסטים הקדומים מהגניזה בנאג חמאדי שבמצרים, שבהם התגלה שפע של מידע חדש על אותה פילוסופיה קדומה. גם הכימיה שהופרד מהאלכימיה, נפגשה מחדש עם המקור במעבדה הלאומית בברקלי קליפורניה ב 1980, כשמדענים הצליחו להמיר עופרת לזהב.

עבור הבונים החופשים, הרמס טריסמגיסטוס מעולם לא נעלם מפני השטח. למעשה, היתה תקופה שבה הבניה החופשית אף כונתה "האומנות ההרמטית" (Hermetic art), על שם המושג האלכימי "העבודה הגדולה" (Magnum Opus), התהליך שעומד במרכז הרעיון ההרמטי. ברבות השנים השם ההרמטי נעלם, והוחלף ב"עבודה המלכותית" (Royal Craft).

מיהו הרמס טריסמגיסטוס, ומה היא הפילוסופיה שלו? הרמס הוא שם שאול, בפיו הושמו הדיאלוגים שבטקסטים ההרמטיים. השם כמובן מתיחס לאל הרמס (מרקורי בשמו הרומי), אל רב תפקידים באולימפוס, שעל פי רוב מכונה "שליח האלים". השם הרמס טריסמגיסטוס הוא למעשה גילגול מאוחר יחסית של השם הרמס, שהוענק בשלהי התקופה ההלניסטית באלכסנדריה שבמצרים לאל הידע המצרי תות', בעליה של הבשורה המקורית. המילה טריסמגיסטוס היא מילת תואר והאדרה שמשמעותה המילולית היא הגדול X3, או המקודש שלוש פעמים. המושג אלכימיה הגיעה לאירופה מהשפה הערבית ולמעשה היא אל-כימיה (الكيمياء). המילה כימיה הגיע אל הערבים מהשפה הקופטית דרך היוונית (χημία), וליוון ממצרים העתיקה (Khem) שם המילה כם תיארה את…ארץ מצרים ואת הצבע שחור. יש שמקשרים את כם (של אל-כימיה) עם חם בן נוח, אבי בני מצרים. אלכימיה היא אם כן "המדע השחור". עד כאן שמות והיסטוריה, אך לפני שנתחיל להתחקות אחר הקשר בין ההרמטיקה לבניה החופשית, ננסה לתאר בקצרה מהי הפילוסופיה ההרמטית דרך פענוח מהותה של האלכימיה.

המדע השחור מכיל שני צדדים, גלוי וסמוי. הצד הגלוי הוא תהליך זיקוק חומר לכדי צורה טהורה יותר. המושג חומר נאמר בהקשר של המטאפיזיקה הקדומה, לפיה קיים חומר בסיסי אשר לובש צורות שונות בעולם האמיתי. מכאן שהתהליך הגלוי באלכימיה הוא סוג של תהליך כימי של הפרדה, פירוק וגיבוש תרכובות של יסודות מסוימים. דוגמה מפורסמת לתהליך אלכימי כזה היא זיקוק "מי החיים" (Acqua vita), אלכוהול מזוקק שהומצא בעקבות מפגש עם הטקסטים ההרמטיים. זיקוק האלכוהול הוא התהליך הכימי בו משתמשים להכנת משקאות "יין שרף" מפורסמים כמו קוניאק, וודקה, עראק, וויסקי וכו,. בשפה האלכימית, התהליך מתחיל ב"השחרה" (Negredo), תהליך שבו פירות או דגנים וכו' מותססים ונרקבים לכדי עיסה מצחינה. את החומר השחור מכניסים לתוך מזקקה לשם "האדמה" (Rubedo, מלשון הצבע אדום), שבה מחומם החומר לטמפרטורה מדויקת כדי לפרק ולהפריד אותו. תוך כדי החימום המדויק, מתרחש תהליך "הצהבה" (Citrinitas), שבו מופרד ומעובה רק האלכוהול "הטוב" (אתנול), ולהרכיב אותו מחדש בתהליך "הלבנה" (Albedo) לנוזל יציב וצלול שניתן לשימוש. אלכימאי שלא מצליח לשמור על טמפרטורה מדויקת ברציפות מאדה גם את האלכוהול "הרע" (מתנול), ונוצר חומר רעיל לאדם. שני החומרים, הטוב והרע, דליקים ביותר ומנדפים גזים מסוכנים, כך שגם תהליך הפרדה מוצלח הסתיים פעמים רבות בפיצוץ. גם את התוצר הסופי ניתן לעבד שוב, ולהתייחס את התוצר המזוקק כחומר שחור, וכך להמשיך עם תהליך הזיקוק עוד ועוד, עם חומרים וכלים שונים עד שמשיגים את היעד האמיתי של האלכימיה ההרמטית – גיבוש החומר לצורתו הטהורה למצב צבירה מוצק ויציב, חומר שזכה לשם "אבן החכמים". האלכימיה משתמשת גם במטאפורות שאינן קשורות לכימיה, ובמיוחד בציפורים כסמלים. השקנאי (Pelikan) מסמל במהותו את תהליך הזיקוק, כנראה בגלל שצורת האביק מזכירה את מקורה של הציפור. יחד עם השקנאי מופיעים בסמלים ההרמטיים גם העורב (השחרה), הברבור (הלבנה), הטווס (פריסת הצבעים, cauda pavonis) וכמובן ציפור החול, הפיניקס המייצג את השלמות בדומה לאבן החכמים.

מתחת לכל הסמלים והתהליכים הכימיים והאלכימיים ישנה משמעות סמויה, לפיה אין מדובר בתהליכים המופעלים על עולם החומר, אלא תהליכים המופעלים על עולם הרוח בלבד. תהליך ההשחרה הוא החשיפה של התודעה לתכני התת מודע, לפחד המוות והיצרים החייתיים, לגועל ולשאת הנפש, לשקר החושים והעולם הפיזי. את התוכן הנפשי הזה האלכימאי שורף, מזקק, מפרק ומגבש מחדש לתובנות, אשר מתקבעות ומתגבשות בסופו של תהליך מוצלח לאדם טוב יותר. בשפתו של יונג, תכליתו של התהליך הוא "גיבוש היחודיות" של האדם (התרגום של האקדמיה ללשון העברית למושגו של יונג Individuation). התהליך הזה שבו מופרדות הדעות הקדומות והפחדים, החרדות והיצרים מאפשר לאדם לבחור, ולנסות לגבש את אישיותו מחדש.

מבחינה פילוסופית, ההרמטיזם הציע למלומדים בתקופת הרנסנס פתרון מעניין בתחום האפיסטמולוגיה, תורת ההכרה, שעוסקת בשאלת מהו הידע, והיחס בינו למציאות. כפי שהוזכר, עמדת הכנסיה היתה שאין מה לנסות להכיר ולמפות את העולם הפיזי, כיוון שהוא נוצר על ידי האל אשר נשגב מבינתו של האדם, ולכן העולם והאדם בתוכו בלתי ניתנים להבנת בני תמותה. הידע מצוי בידי האל, ולנו אין שום דרך להתוודע אל הנשגב בעולם הזה. מול גישה זו, באו האפלטוניסטים ואמרו שבאדם יש יסוד אלוהי ולכן ביכולתנו למפות את מבנה הידע הסמוי מהעין (אידאות, בשפת אפלטון) ולהסיק שהאל איננו קיים בו (במובן גשמי) להוציא נפש האדם הנצחית. מול המחלוקת והדיון הזה סביב מיהו האדם, ומה ניתן לדעת על העולם, בא ההרמטיזם ומבצע מהלך פנומנולוגי שבו מופנית חקירת הידע פנימה אל תוך האדם. כלומר, במקום לעסוק בשאלה מה ניתן לדעת על העולם החיצוני, יש ערך רב יותר לשאלה כיצד העולם החיצוני מופיע בנפש האדם.

נחזור לפירנצה במאה ה 15. הדיון שהתחיל פלאטון בזמן הועידה התיאולוגית הלך והתגבר, ראשית בתוך פירנצה עצמה, ומשם הופץ באמצעות הדפוס לכל אירופה. פיקו דלה מירנדולה, שהיה מלומד גאון וצעיר באקדמיה האפלטונית של פיצ'ינו, הבין ישר שהאלכימיה מתייחסת לכנסיה כגוף שמפריד בין האדם והנשגב, ושדווקא הקדמונים היו קרובים יותר לדת האמת מאשר הנוצרים בימי הביניים. הוא פנה אל האפיפיור וביקש ממנו לתת חסות לדיון מעמיק שבו פיקו יתווכח ויוכיח לכל מאן דהו מהי דת האמת. האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, זה שמינה את האיקוויזיטור האכזר טורקמאדה, פחות התלהב מהרפורמציה ההרמטית, והוא הכריז שמערכת הטיעונים שלב פיקו בספר"900 התיזות" הם דברי כפירה. מכיוון שפיקו היה צעיר ממשפחה מכובדת ומיוחסת, סלחו לו על קשריו עם יהודים והרעיונות המהפכניים שלו, והוסבר לו שאולי עדיף שיעסוק בדברים אחרים. למזלו הוא שעה לעצה הזאת. יחד עם זאת, הרעיון ההרמטי, לפיו הכנסיה מרחיקה את האדם מתפיסת הנשגב, במקום לקרב אותו, לא נעלם. מלומד אחר אשר הפעיל על עצמו את התהליך ההרמטי, ולא זכה לרחמי הכנסיה היה ג'יורדנו ברונו. התהליך האלכימי שלו התחיל באל הנוצרי (ברונו היה נזיר דומינניקני), וסופו היה עיבוד חדשני למודל ההליוצנטרי של קופרניקוס, שהוא למעשה המודל הנוכחי. המסקנה המזעזעת אליה הגיע ברונו היתה שכל הכוכבים בשמיים אינם אלא שמשות, כמו השמש "שלנו", ולכן היקום אינסופי בגודלו, והכוכב שלנו איננו אלא כדור עפר חסר ייחוד. מכאן שסיפור הבריאה התנכ"י שקרי. בשל דעות כופרות אלו ברונו היה חייב להימלט מאיטליה (של היום) והוא פעל בשוויץ, צרפת, גרמניה ובמיוחד באנגליה שם כתב את ספרו החשוב "על היקום האינסופי והעולמות" (1584). שנים מאוחר יותר, הוא חשב שכוחה של האינקוויזיציה פחת, ולכן הרשה לעצמו לחזור למולדתו איטליה. לאחר זמן לא רב באיטליה, הסתבר שהוא טעה בהבנת כוונת הכנסייה והוא נכלא ונחקר על ידי האינקוויזיציה שדרשה ממנו הכחשה מלאה לרעיונותיו. ברונו סרב להתכחש לדעותיו במשך שש שנים, עד שבשנת 1600 הוא הועלה על המוקד כשלשונו ממוסמרת לפיו (כדי לסתום לו את הפה). מלומד נוסף שפעל באותה התקופה, והשתמש בתהליך האלכימי היה האנגלי ג'ון די (John Dee), אשר השתמש בידע ההרמטי כדי לחדש בתחומי המתימטיקה, הגיאומטריה ולהמציא שיטות ניווט חדשות. הוא דמיין את אנגליה בתור אימפריה ימית אשר שולטת בעולם בזכות הידע הגיאומטרי ויישומיו בתחום השייט, ולמזלה של אנגליה, הוא הפך ליועץ המדעי של המלכה אליזבת אשר הביאה את הידע שלו לכלל יישום מוצלח. מלומד הרמטי נוסף שפעל באותה תקופה היה הגרמני היינריך קורניליוס אגריפה, אשר הפעיל את תהליך המדע השחור על כל עולם הטבע. הוא כינה את השיטה החדשה "הקסם הטבעי", גישה שהפכה מאוחר יותר ל"מדעי הטבע".

למרות הרדיפות של הכנסיה, הרעיון ההרמטי המשיך להתפשט באירופה עד שבשנת 1619 הוקמה על ידי פרידריך החמישי ואשתו הנסיכה אליזבת סטיוארט ממלכה ההרמטית, אשר קיבצה אל בירתה פראג את גדולי האלכימאים של התקופה (מכאן המושג בוהמה כמושג להרפתקנות רעיונית). הכנסיה הפעילה את פרדיננד קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אשר צר עם צבאו על פראג והביס את הממלכה הכופרת בקרב "ההר הלבן" שסימל את תחילת מלחמת שלושים השנה.

בין חיילי צבאו של פרידריך באותו קרב היה הרפתקן צרפתי צעיר בשם רנה דקארט, אשר בנסיבות לא ברורות גם הפעיל את התהליך האלכימי. בעודו בבוהמיה בא אליו בחלומו מלאך שאמר לו ש"העולם ניתן למדידה ולכימות במספרים" (וכך הוא המציא את הצירים הדקרטזיים, ה X, Y שכולנו מכירים). דקארט המשיך להפעיל את התהליך עד אשר "השחיר" וזיקק את כל עולם הידע כולו ("אני חושב משמע אני קיים") ויצר את הפילוסופיה המודרנית. גם דקארט היה חייב לברוח מצרפת מפחד הכנסייה הקתולית, אשר הבינה שרעיונותיו הם מסמר אחרון בארון הקבורה של התיאולוגיה של ימי הביניים. כך הרעיון ההרמטי נרדף והופץ, ונרדף שוב בכל אירופה כחלק ממלחמת ההישרדות של כנסיה הקתולית, ויחד איתו עבר המדע השחור תהליך עיבוד וזיקוק עד שהפך ממדע נרדף ונסתר לפילוסופיה והמדע של היום.

דיון מסוני

המטאפורה לפיה חיפוש האמת והידיעה מושגים בתהליך זיקוק פנימי שתכליתו הוא מציאת אבן החכמים דומה מאד לעולם המושגים המסוני. ואכן, הרעיון ההרמטי איננו זר לבונה החופשי, אך גם על פי רוב לא יותר ממרומז לאחים יודעי הח"ן שמתעניינים באיזוטריקה אקזוטית. בריטואל הייחודי של לשכת ברקאי יש נוכחות הרמטית – אלכימית משמעותית, זכר למוצאה של הלשכה במאה ה 19 מענפים מסוניים ששימרו את המסורת הזאת. לפני טקס קידושיו, זוכה המועמד לחוות את רעיון זיקוק הנפש במעבדה המכילה את היסודות האלכימיים. לאחר קבלת המועמד, האח החדש חווה את הקריאה ההרמטית להשחרת הדעות הקדומות, וליישום הפילוסופיה ההרמטית בעולם שמחוץ ללשכה.