במאמר קודם בנושא המסדר הוזכר שהמסדר הבנדיקטיני מזהה את מוצאו ב"כתות המדבר" הקדומות ובראשן כת האיסיים. מאמר זה ירחיב את העיון בקשר בין האיסיים לבין הבניה החופשית.
כל תלמיד תיכון בישראל לומד על האיסיים במסגרת שיעורי היסטוריה בנושא "בית שני". אלו הם כותבי מגילות קומרן שנמצאו ליד ים המלח, ושמוצגות בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים. את גודל השפעתם של האיסיים על ההיסטוריה האנושית קשה לאמוד משני טעמים. הראשון הוא שבין אלו שקודשו לשורות האיסיים היו כותבי הספר הקדוש ליהדות ולנצרות. לא רק זה – גם ישו עצמו היה איסיי, ועל השפעתו אין צורך להרחיב. הטעם השני שבגללו קשה לאמוד את השפעתם של האיסיים על ההיסטוריה היא שהם כנראה כלל לא היו קיימים מעולם.
Related image
היכל הספר בירושלים, בו מוצגות מגילות ים המלח
השתלשלות הסיפור על האיסיים, וחזרתם לחומר הלימודים, מתחיל בגילוי אותן מגילות ליד ים המלח בשנת 1947. באותה שנה פעל בירושלים גדול חוקרי העברית הקדומה, הארכיאולוג פרופסור אלעזר סוקניק (אביו של יגאל ידין) – וחתיכות קלף מהמגילות, התגלגלו לידיו. במבט אחד על הטקסט הקדום פרופסור סוקניק שער שמדובר בכתבי האיסיים. בסיפור מוכר, ילד בדואי מצא את מגילות הקלף, שהגיעו לירושלים בחתיכות קטנות, וסוקניק הבין שאלו עותקי התנ"ך הקדומים ביותר שנמצאו אי פעם. מדובר היה בספר ישיעיהו בן יור מאלפיים שנים, אם להיות ספציפיים. הדבר המיוחד בעותק המדובר הוא שהוא נכתב בתקופה שבית המקדש עוד היה קיים. מהר מאד התגלו כדי חרס נוספים מלאים במגילות, וכך בראשית שנת 1948 עמדה בפני המדע ספרייה קדומה עצומה בהיקפה. כל הספריה, כ 930 כתבים, היתה כולה ספרות קודש.
File:שמיים מעוננים מעל מוזיאון רוקפלר.jpg
מוזיאון רוקפלר בירושלים
האוצר ההיסטורי הזה נחפר והובא לירושלים, למוזיאון הארכיאולוגיה ע"ש רוקפלר. רצה הגורל והמוזיאון הזה נמצא ב"מזרח" ירושלים, ועד שנאספו כל המגילות פרצה מלחמת השחרור, ומזרח העיר נכבשה על ידי הירדנים. כך קרה שבתוך זמן קצר הגישה אל הטקסטים ואל האתר הארכיאולוגי נאסרה על חוקרים הישראלים. מי שכן קיבל גישה אל הטקסטים היה החוקר האב רולאן דה וו, נזיר בנדיקטיני (מהענף הדומיניקני). האב דה וו עשה עבודה נאמנה ומדויקת, מיין, סידר, תרגם ופירסם את ממצאיו בעולם. ממצאים אלו חיזקו את הקשר (והמיתוס) אודות האיסיים, והעולם הנוצרי קרא את הסיפורים בשקיקה. קל להבין את העניין העצום בגילויים, מכיוון שהיה מדובר במידע חדש, ממקור ראשון על עולמם הרוחני של יוחנן המטביל, שהיה על פי המסורת איסיי. לא רק זה, אלא שהטקסט הכיל התייחסות לנושאים רבים מהברית החדשה, כגון מלחמת בני אור בבני חושך, ועוד תכנים רוחניים התואמים היטב את תפיסת הכנסיה.
Image result for ‫האב דה וו‬‎
האב רולאן דה וו משמאל (עם הזקן)
בתפנית של ההיסטוריה, בשנת 1967 נסוגו הירדים אל עבר הירדן המזרחי, וחוקרים ישראלים יכלו לשוב ולעיין גם בטקסטים וגם באתר הארכיאולוגי בקומראן. למרבה התדהמה, לא נמצא בספריה הקדומה ולו איזכור אחד לאיסיים. לא רק זה, אלא שהתיאור ההיסטורי שלהם ככת נזירית של גברים בלבד לא הלם את הממצאים בשטח, כיוון שבקברים שבקומרן נמצאו גם שלדי נשים וילדים. פרופסור רחל אלאור מהאוניברסיטה העברית היתה הראשונה להצביע על הבעייתיות, ולהציע רוויזיה בתוכן הלימודים, שכן עד כמה שאפשר לדעת לא היה כל ארגון בשם איסיים. אף יותר מכך, מהעיון של פרופ' אלאור במגילות עולה שמי שכתב אותן היו בכלל הכהנים מכת הפרושים, שהסיפור על מלחמת בני אור בבני חושך מתייחס למחלוקת על לוח השנה הירחי מול השמשי. פרושים אלו נהגו כמנהג ההלכה היהודית, ואסרו על קיום אורח חיים נזירי. הם היו במקור כהנים – סופרים מבית המקדש בירושלים, ושבגלל מאבקים פוליטיים פנימיים גורשו מעבודת המקדש בפועל (על ידי כהנים אחרים, ממשמרות חשמונאי). מסיבה זו, גורסת אלאור, הפרושים המשיכו את עבודת האיסוף וההעתקה של כתבי הקודש גם מחוץ לעיר ירושלים. קומראן, שהיתה מבצר על דרך המלך בין אפריקה לאירופה, היתה גם בית לקהילת סופרים פוריה במיוחד. בשל תנאי האקלמי המיוחדים באזור נשמרו המגילות העתיקות שכנראה נגנזו (גניזה היא קבורת טקסטים תורניים שהושחתו או שנפסלו בגלל טעות סופר). עד כמה שניתן לדעת, אותה קהילה פרושית גם היתה אחראית על האיסוף והעריכה של טקסטים עתיקים (תנ"ך), כמו גם חיבור של מגילות מקוריות. קהילה זו פעלה במאות השניה והשלישת לפנה"ס, ושיאה היה בחתימה התנ"ך (כנראה בשנת 140 לפנה"ס). מתקבל על הדעת שאותם סופרים קדומים, שתיעדו בחרדת קודש כל דבר ודבר יזכירו במשהו את המילה "איסיים", אך לא היא. האיסיים גם לא מוזכרים בספרות החיצונית, במשנה או בתלמוד. יותר מכך, אין להם שום איזכור באף אחד מהמקורות הלא-יהודים שנכתבו בארמית. אז מהיכן הגיעו הסיפורים על האיסיים?
Image result for ‫מערות קומראן‬‎
מערות קומראן
האיסיים מופיעים בשלושה מקורות עיקריים, כולם בשפה היוונית. אלו הם כתביהם של "יוספוס פלביוס" (יוסף בן מתיתיהו), פילון האלכסנדרוני ופליניוס הזקן. כתביהם של שלושת ההיסטוריונים האלו נשמרו לאורך הדורות בתור טקסטים קנוניים, והם מצטיינים בכתיבה שתואמת את העדפות הכנסיה, אבל גם כזאת שעשירה בפרטים ותאריכים. שלושתם מציינים בבירור את האיסיים כאחת משלושת הפילוסופיות היהודיות של תקופת בית שני (יחד עם הפרושים והצדוקים), וקובעים את מקום מושבם דווקא באזור ים המלח. מכאן כנראה הגיע מלכתחילה הקישור בין סיפור מגילות ים המלח לאותם איסיים ולאותה השקפה מוטעת שנלמדת בבתי ספר. כדי להיטיב ולהבין את פשר התעלומה יש צורך לעיין בפירוט באותם טקסטים יוונים.
Image result for Pliny the Elder
פליניוס הזקן
פליניוס הזקן היה רומאי שחי במאה הראשונה לספירה, ושחיבר את ה"ההיסטוריה של הטבע", אינציקלופדיה מקיפה שכללה 37 כרכים ששרדה במלואה עד ימינו. בספריו הוא תיאר את כל העולם הידוע של התקופה, מהעמים הגרמניים שחיו מצפון לריין, ועד למצרים. פילוסופיה, מדע, היסטוריה, גיאוגרפיה, מתימטיקה ואומנות – פליניוס תיעד, טייל, חקר, ואסף את הכל לאינציקלופדיה. לארץ הוא לא הגיע, אבל בין התיאורים שלו, יש מקום נרחב לגיאוגרפיה והטבע של ארץ ישראל והמזרח התיכון, וגם פסקה על מושא סיפורנו – האיסיים. פלינוס מספר שבמרחק מה מים המוות, "הרחק מהאדים הרעילים שבוקעים ממנו", חיה הכת המיוחדת ביותר בכל העולם – כת האיסיים (Εσσαίοι ). בני כת זו דחו מעליהם עניין במין ובממון ו"רק עצי התמרים מארחים להם לחברה". ולמרות שאינם מתרבים הם "משגשגים כבר אלפי עידנים". עוד הוא מוסיף שהם צומחים במספר החברים לא מתוך ילודה, אלא מתוך זה שמצטרפים אליהם גברים ללא משפחות, וכך הם מנצלים את "עייפות הזולת מהחיים" לצמיחה. מתיאור זה אכן עולה תמונה של קהילה נזירית קדומה, שהתקימה באזור ים המלח כפי שגורסת התיאוריה המוכרת. יחד עם זאת, זהו תיאור כללי, שלא בהכרח מקושר ספציפית לקומראן או לכתיבת המגילות.
An elderly, bearded Philo wears a cloak and helmet with Hebrew lettering
ידידה הכהן (פילון האלכסנדרוני)
פילון האלכסנדרוני, שגם הוא כתב במאה הראשונה לספירה, היה יהודי בשם ידידיה הכהן. הוא חי ופעל באלכסנדריה (עוד בזמן שבית המקדש היה קיים), והרבה לעסוק בפילוסופיה ותיאולוגיה יהודית. כה רם היה מעמדו בקהילת יהודי אלכסנדריה, שהוא ייצג את היהודים בפני הקיסר ברומא. ברבות הימים כתביו של פילון השפיעו רבות על הנצרות (דרך ניסוח רעיון הלוגוס), והוא היה זה שקידש למעשה את תרגום התנ"ך ליוונית (אגדת "תרגום השבעים"). בספרו היפותטיקה הוא מתאר את האיסיים באריכות, ודבריו אודותיהם נפתחים במשפט הבא:"מידת הצדק והיושר הכתה שורש גם בפלשתינה אשר בסוריה. בארץ זו יושב חלק רב מעם היהודים הגדול והעצום. מקצתם נקראים בשם אסיים ומספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה. דעתי אני, כי שמם נגזר מלשון חסידיות (hosiotes) והמלה היונית יצאה מעורפלת במקצת – על שום שהם מעריצי אלהים באמת ובתמים, ותחת לזבוח זבחי קודש ישאפו לקדושת הלב והמחשבה".
החסידים/איסיים של פילון חיים בכל רחבי הארץ, ולא רק באזור ים המלח, וכמו האיסיים של פליניוס, הם נמנעים מבעלות על רכוש או חיי אישות. יחד עם זאת, פילון גם מוסיף הרבה פרטים חדשים: אל האיסיים יכול להתקבל כל גבר בוגר, בן חורין. הם דוגלים בשיוויון מלא בין כל בני האדם והחופש הוא עיקרון יסודי בתורתם. האיסיים רואים אחד בשני אחים, כאילו היו בני אותה אם. הפילוסופיה שלהם מתמקדת במוסר והם מפרשים את התורה דרך משלים עתיקים, מימים אין איש זוכר. תורתם מטיפה לפציפיזם והסתייגות מנשק. האיסיים מתאספים במקום מפגש שבו הם ישבו שורות שורות, באסיפות שהתנהלו לפי דרגות "מתוך דרך ארץ, כיאות". האיסיים הקפידו לאכול גם בסעודות משותפות חגיגיות, בהן הם התלבשו בבגדים זהים וחגיגיים. לסיכום, אומר פילון, שבשל אורח חיים מיוחד זה "זכו האיסיים לשם טוב, עד שסתם בני אדם וגם מלכים גדולים התפעלו מהם והשתוממו על האנשים והרבו תהילות ותשבחות להאדיר את כבוד האנשים המכובדים".
איור הממחיש את מפגש האיסיים בארוחה חגיגית
המקור העשיר והמהימן ביותר על האיסיים הוא דווקא המקור השלישי והמאוחר יותר, זה של יוספוס פלביוס. פלביוס, או בשמו המקורי יוסף בן מתיתיהו הכהן, חי במאה הראשונה לספירה וכתב בהרחבה על ההיסטוריה של ארץ ישראל והעם היהודי. הוא, להבדיל מפליניוס ופילון גם חי בארץ ישראל, ואף נרמז שהתחנך אצל האיסיים או היה איסיי בעצמו. בעניין ההתנזרות מחיי אישות ,אומר פלביוס, שזו רק גרסה אחת, ושבגרסה אחרת יש ביניהם בעלי משפחות. הם גם חיים מחוץ למרכזם שליד ים המלח, כלומר "לא עיר אחת היא נחלת האסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם".
Image result for ‫יוספוס פלביוס‬‎
יוספוס פלביוס בתחריט מאת ויליאם ויסטון, משנת 1817
להבדיל מהפציפיסטים של פילון, האיסיים של יוספוס מסתובבים עליהם תמיד עם נשק. לא סתם נשק, אלא גרזן (קרדום), שעליו נדון בהרחבה בהמשך. בין התיאורים המעניינים של יוספוס עולה כי האיסיים התנהלו כארגון סתרים עם ריטואל עתיק, שכלל ברכות לשמש, חלוקה של שעות היום לעבדה תפילה ומנוחה, לבוש חגיגי ולבן למפגשים וסעודות משותפות. בין מנהגיהם גם חגירת סינר ("אזור בד") למפגשים שהתקיימו ב"מדור מיוחד", אליו רק איסיים הורשו להיכנס. יוספוס מוסיף גם פרטים נוספים: האיסיים נשמעים במשמעת חמורה למאסטר, ומצווים לנהוג בצדק ובעזרה לזולת, "לדבוק באמת ולהתרחק מהשקר". המסדר פועל עם ארבע דרגות ("מעלות"), ושיטת הכשרה שנמשכת שלוש שנים; לאחר השנה הראשונה מקבל המועמד את הסינר (אזור) והגרזן, לאחר שנתיים נוספות של מבחנים המועמד הופך לאיסיי, והמתקדש נשבע ש:"לא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעונה עד מות". לתורת האיסיים יש מעמד של לנדמארק, תקנון פנימי שאסור לשנות: "לא ישנה מן הלשון אשר קבל בעצמו". בנוסף לאמונה באלוהים הם "מכבדים מאד את המחוקק". הבניגוד להלכה היהודית, המטפיזיקה האיסיית דוגלת בהשארות הנפש: "הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהן, יען צמחו מהאור העליון (אתר)". עמדה זו בעניין החיים שלאחר המוות תמוהה, כיוון שממבחינה דתית, האיסיים הם יהודים המקפידים על ההלכה וגדולים בתורה. פילון ופלביוס מציינים שבין האיסיים היו ידענים מופלגים בתורה, שעצתם לא חזרה לאחור, עד כדי חיזוי העתיד. בנוסף לעמדה הרוחנית התמוהה בעניין השארות הנפש, פלביוס מציין שלאיסיים היה אורח חיים דומה לפיתגוראים (דת מסתורין יוונית).
Image result for pythagorean sect
איור של פולחן המיסתורין של הפיתגוראים
לאחר סקירת כל המקורות הללו, קשה לפטור את קיומם של האיסיים כבדיה. אז מי בדיוק היו אלו שהיוונים כינו "איסיים"?
תיאוריה אחת מפרשת את שם האיסיים כ"רופאים". בארמית אסא היא רפואה, והתיעתוק של השם היווני לעברית הוא אסאי, שזה הבניין הלשוני של בעלי מקצוע בארמית (כמו שבעברית מי שעוסק בבניין הוא בנאי). ראיה תומכת בתיאורית הרופאים היא פיסקה אצל יוספוס פלביוס שבה הם מוזכרים כמרפאים באמצעות צמחים ואבנים. הבעיה בתיאוריה הזו היא שלהוציא המשפט הבודד הזו אצל פלביוס, אין באיזכורים האחרים של האיסיים, או במגילות ים המלח שום דבר בעל הקשר רפואי.
Image result for ‫נחש הנחושת רפואה‬‎
תיאוריה שניה, כמו זו שמעלה פילון האלכסנדרוני, גורסת ששמם האמיתי של האיסיים היה "חסידים", ושהם היו ענף שמיזג את הפילוסופיה היהדית והיוונית. גישה זו רואה באיסיים את האבות הרוחניים של הנצרות המקורית, זו שהמשיכה את כתיבת התנ"ך היהודי עם כתיבת הברית החדשה, והגדירה את עולם הנזירות הנוצרי. הבעיה בתיאוריה זו היא שמקורות המידע שתומכים בתיאוריה הזו "נערכו" על ידי הכנסיה (כראיה לאמיתות סיפור חייו של ישוע). כפי שהוזכר קודם, קושי נוסף בתיאוריה הנזירית הוא זה שאין בספריה מקומראן שום אזכור לקהילה הנזירית הזו. תיאוריה שלישית גורסת שהאיסיים הם למעשה הבייתוסים, כהנים יהודים, כנראה ממשמרות בית צדוק (צדוקים) שמוזכרים במשנה בכמה מקומות. הבעיה בפתרון הזה היא שהבייתוסים נזכרים במשנה בהקשר של מחלוקות הילכתיות בכמה עניינים, אחד מהם הוא כפירה ברעיון העולם הבא ותחיית המתים (שמוזכר כיסוד בפילוסופיה האיסיית). תיאוריה נוספת מתרגמת את השם איסיי כשיבוש של השורש העברי ע.צ.ה, מתוך התבססות על מילים המופיעות במגילות ים המלח, שבהן יש התייחסות אל הקהילה הקומראנית בתור "עצת היחד". תיאורית זו מתחברת גם ללתיאור האיסיים כנותני עצות טובות. גם כוחה של תיאוריה זו מוגבל, מכיוון שהיא איננה מכילה הסברים מניחים את הדעת לכל שאר הפרטים המוזכרים על האיסיים.

קרדום לחפור בו

לפני שננסה להצביע על הקשר בין הסמלים האיסיים לבין הבניה החופשית, שווה להתעכב על פרט מסוים שהוזכר אצל יוספוס פלביוס, היינו הגרזן. פלביוס מספר שלאחר טקס החניכה של האיסיים, האח החדש מקבל קרדום/גרזן. ההסבר שהוא נותן לגרזן הוא שהאיסיים התייחסו אל צואתם כטומאה המביישת את האל, ולכן הם הקפידו לעשות את צרכיהם בתוך בור מיוחד שהם כרו באמצעות הגרזן. הטענה הזאת מתייחסת כנראה להלכה יהודית שאכן נקבעה ב"דיני המלחמה", דברים כ"ג יד':"וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ". בקריאה ראשונה של ההלכה הזו, נשמע שההסבר של פלביוס מתקשר היטב למסורת האיסיית, אך יחד עם זאת, יש איתו גם מספר בעיות. ראשית, ההלכה הזאת אכן מופיעה בתורה, אך בהקשר של דיני מלחמה, והיא קובעת שחייל צריך להצמיד אל הנשק שלו מקל מיוחד, ששימש לכיסוי הצרכים במלחמה, מחוץ למחנה צבאי. ביהדות או בכל דתות המזרח הקדום האחרות, אין שום קשר בין צואה לבין טומאה רוחנית, כך שהקישור של פלביוס בהחלט איננו מדאורייתה. בעיה נוספת נובעת מהמילה שבהן השתמש יוספוס – הוא כתב שניתן לאחים החדשים σκαλίδι קרדום או גרזן (בתיעתוק לעברית – סקלידי).
Related image
גרזן בנאי אבן מודרני
המילה שבה משתמש פלביוס מתורגמת לאנגלית ע"פ רוב כ Pickaxe. המילה היוונית המקורית הינה ממקור הינדו-ארי, והיא קיימת עד היום בגלגולים שונים בשפות אירופאיות, במשמעויות כגון חיתוך, ביתור, ביקוע או פעולות דומות שיכולות להתבצע באמצעות להב. בדיני המלחמה מצווים החיילים להצטייד דווקא ב"יתד", שהוא מקל עץ מחודד (יתד אוהל, או כמו המילה וותד בערבית). הרעיון של שימוש במקלות יעודיים לצרכים היגייניים נשמע מופרך בימינו אך הוא מוכר מתרבויות אחרות. למשל מקל כזה, שגם שימש לפעולת הניגוב עצמה היה נהוג עד תקופה מאוחרת בכל רחבי אסיה ואפריקה ונמצא בחפירות ארכיאולוגיות. ההלכה המקראית בעניין המקל/יתד מתקבלת על הדעת, אבל לא גרזן. גרזן הוא חפץ מתכתי מסיבי, שכוחו מוגבר באמצעות תנופת ידית ארוכה, בכדי להפעיל כוח עצום על נקודה קטנה. לשם סיבור האוזן, גרזן מודרני לביקוע עצים מפעיל על שטח המגע שבו הוא פוגע 4.8 טון-כח. הקישור בין האיסיים לבין גרזן כנשק נשמע בעייתי משום שהם מוזכרים על ידי פילון האלכסנדרוני בתור פציפיסטים שלא יעסקו בבניית נשק כעקרון פילוסופי:"אין בהם עושי חצים, רמחים, חרבות, קסדות,שלטים ומגנים, ובכלל אין בהם איש לוטש נשק ובונה מכונות (מצור) ,ולא בעל מלאכה אחרת לתשמישי מלחמה". אז מדוע שהאיסיים ישאו עמם גרזן?
המילה העברית גרזן מופיעה בתנ"ך במשמעות זהה לזו שאנו משתמשים בה היום ככלי לכריתת עצים (דברים כ יט'). בנוסף לכך, המילה גרזן מופיעה גם במשמעות שונה (מלכים א, ו, ז), בתור כלי לחציבה באבן: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ". גם בכתובת נקבת השילוח כתוב:"הכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן לקראת גרזן". גם הקרדום מופיע בתנך בשתי משמעויות אלו – כריתת עצים ועבודות כריה וסיתות אבן. לאור כל ההסברים האלו, יש קושי עם הדעה של פלביוס, לפיה בטקס החניכה של האיסיים מוענק לאח החדש סינר (אזור) וגרזן ששימש לחפירת בור ששימש לעשיית צרכים.
Image result for ‫כתובת נקבת השילוח‬‎
כתובת השילוח

דיון מסוני

בגמרא, בתוספתא נידה, ה, ז נאמר: 'מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדום אחד לשמים והביאו אביו לפני ר' עקיבא, היה ר' עקיבא בודקו. אמר לו : בני למי הקדשת? שמא לחמה ולבנה ולכוכבים ולמזלות שהן יפין? אמר לו: לא הקדשתיו אלא למי שהברזל שלו , ברוך הוא. אמר ר' עקיבא : בדוק זה ומתוקן'. רבי עקיבא, שהוזכר גן במאמר אודות ל"ו הצדיקים, היה מצאצאי הקיינים "לוטשי כל חרש נחשת וברזל". הבחינה שהוא עשה לאבי התינוק מהתוספתא עוסקת בשאלת משמעותו הסמלית – רוחנית של הגרזן. ר' עקיבא שואל האם הקרדום הוקדש לשמש, לירח ולכוכבים על שום יופיים? על כך עונה אבי התינוק "הקדשתיו למי שהברזל שלו". השיחה הזאת, כמו הסמלים האחרים הקשורים לאיסיים, נראית סתומה עבור חילונים (מי שאיננו בונה חופשי). מהי השארות הנפש? למה דווקא קבלת גברים בלבד? מה הכוונה בפרשנות אלגורית? למה רוכשים האיסיים כבוד ל"מחוקק"? מהם לנמדמארקים? למה דווקא מיסתורי פיתגוראס? מה העניין עם חלוקת היום? וכמובן משמעות הגרזן – כלי עבודה סמלי של בנאי אבן. רבי עקיבא בחן את האב, וקיבל תשובה שסיפקה את דעתו. גם בונה חופשי שהגיע לדרגת הרבנים (מאסטר) יכול להפיק משמעות מסמל הגרזן, כיוון שגם הוא יודע מיהו זה ש"הברזל שלו".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s