הפרשנות של קלף הטארוט "מוות" נוגעת לרעיון המגיפה: במרכז הציור מלאך המוות רוכב על סוס, מפיל חללים ללא אבחנה, כולל נשים וילדים. נראה שמלאך המוות עדיש אף לתפילותיו של הבישוף.
מאמר זה יעמוד על הפרשנות של המגיפה כסמל, ועל הקשר של סמל זה לבניה החופשית.
בראשית הדברים כדאי להבהיר שמאמר זה לא יעסוק בהיבטים הביולוגיים או ההיסטוריים שקשורים למגיפות, אלא רק באופן שבו הן מופיעות כסמל בנפש האדם. נזכיר גם שתופעת המגיפות איננה דבר חדש, היא תופעה כלל עולמית ועל זמנית, שמלווה את האדם מימים אין איש זוכר. העתיקות הזו היא אחד ההסברים מדוע המגיפה הפכה לחלק מהזיכרון הקולקטיבי, ונחרטה כסמל שהשתשמר בנפשו של כל אדם עד ימינו אנו. כמו כן, נזכיר גם שעל הקשר בין קלפי הטארוט, הסמלים שבנפש האדם, והבניה החופשית נכתב במאמר קודם בנושא, ושקלפי הטארוט הפכו לחלק מהתרבות הפופולרית בזכות מחקריהם של האחים קורט דה גבלין (1725-1784) וא.א. וייט (1857-1942).
בישוף מתחנן בפני מלאך המוות 
סמל שושנת המיסתורין 
אור השמש זורח אל מעבר למגדלים 
אשה וילד ניגפים בפני הרוכב 
גופת המלך, הכתר הפוך על הקרקע, מטה השלטון שבור 
סירה המלווה את הנפטרים לעולם הבא 
סמל הגולגולת וצלב העצמות 
מלאך המוות עטוי שיריון אבירים, ללא נשק 
פני הגולגולת של הרוכב
נתחיל, אם כן, בפענוח הקלף. להלן תרגום (חופשי) של הטקסט שכתב האח א.א. וייט על הקלף ה 13, בחיבורו המדריך המצויר לטארוט: "החיים מעולפים ומונצחים בשינוי, טרנספורמציה ומעבר מהנמוכים לעליונים, וזה מיוצג בצורה טובה יותר בטארוט המתוקן על ידי אחד החזונות האפוקליפטיים מאשר על ידי התפיסה הגסה של השלד הקוצר. מאחורי [הקלף] מסתתר כל עולם ההשגבה ברוח. הסוס המסתורי נע לאט, נושא דגל שחור עליו מתנוסס ורד המיסתורין, המסמל חיים. בין שני עמודים, על סף האופק זורחת השמש האלמותיות. הרוכב אינו נושא נשק גלוי לעין, אך מלך, ילדה ובתולה נופלים לפניו, ואילו בישוף בידיים אחוזות ממתין לסופו.
בקלף הקודם [קלף 12, "האדם התלוי הפוך"] מרומז סמל המוות בצורה מיסטית, אך זה לא המקרה בקלף הנוכחי. המוות [בקלף] הוא שינוי בתודעה למצב שמעבר; אל מצב שבו המוות הרגיל אינו הנתיב ולא השער. ההסברים הנסתרים הקיימים בקלף ה -13 הם, בסך הכל, טובים מהרגיל: לידה מחדש, יצירה, יעד, התחדשות, וכל השאר."
בתיאור של מחבר הקלף וייט, הרוכב מזוהה בתור סמל "השלד הקוצר", ייצוג מוכר של רעיון המוות בתור מלאך -שלד אשר קוצר את חיי האדם בהמוניהם, כמו ערימות שיבולי החיטה. הקוצר העגמומי (Grim reaper), הוא מלאך אירופי – נוצרי, שמקורו בספר שמואל ב', פרק כ"ד. בפרק זה, שבא על רקע חטא הגבעונים, השטן מסית את דוד המלך לערוך מיפקד בעם, למרות האזהרות שזהו חטא. כעונש, מציב ה' בפני דוד שלוש אפשרויות ל"דילול האוכלוסיה": שבע שנות רעב, שלושה חודשי מלחמה או שלושה ימי מגיפה. דוד בוחר באפשרות השלישית ו 70,000 בני אדם מתים בעקבות זאת. פסוק ט"ז מתאר את מהלך המגיפה עצמה:"וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם יְהוָה אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה הָיָה עִם גֹּרֶן האורנה [הָאֲרַוְנָה] הַיְבֻסִי". לאחר שמלאך המוות הכה בעם ישראל והמית רבבות, דוד המלך רוכש את אדמתו של ארונה היבוסי לשם הקמת מזבח עליו יוקם ברבות הימים בית המקדש. גם בדברי הימים א כא א-יז מוזכר סיפור המגיפה בימי דוד המלך, עם הזיהוי המפורש של השטן כמחולל התהליך: "וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם. […] וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. […] וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ".
מלאך המוות אשר הפסיק את מלאכתו בגורן, הוא דמות הרוכב מקלף הטארוט "מוות". הייצוג של המגיפה בתור השלד הקוצר התקבע באירופה בזמן המגיפה השחורה, בשנים 1347 – 1351, ומאז הפך לסמל בתרבות הפופולרית עד ימינו.
יחד עם הזיהוי הזה של השלד הקוצר בתור הרוכב בקלף המוות, האח וייט מבהיר כי בגרסה המעודכנת [של הקלף] הייצוג של מלאך המוות בתור ה"רוכב" מדויק יותר מאשר ה"התפיסה הגסה של השלד הקוצר", וזו גם הסיבה שאצל וייט המלאך איננו נושא כלי נשק. הרוכב של וייט גם שונה מרוחות המוות שהיו מוכרות בתרבות האירופית הקדם-נוצרית, שהיו בעיקר דמויות נשיות (כמו הולקיריה או הפסטה הנורדיות, או הבאנשי הקלטית). כדי לדייק את הזיהוי של דמות הרוכב בקלף, מציע האח וייט את הרמז שהמוות המיסטי בקלף הוא שינוי בתודעה, ושהרוכב נושא את דגל "ורד המיסתורין". הדגל השחור מתנוסס במרכז התמונה ומכיל ציור של פרח בעל חמישה עלי כותרת.
הורד כסמל לאהבת האל וחיי נצח בנצרות 
שלושה פרחי ורד שמסמלים את הדרגה העיאלית בבניה החופשית 
סמל הורד בסיכה של דרגת אביר המזרח והמערב ע"פ הנוסח הסקוטי 
פרח הורד בטבע נושא רק חמישה עלי כותרת. הורדים התרבותיים הוכלאו לצורתם הססגונית המוכרת מהורד המודרני
מהו "ורד המיסתורין", ומה הקשר שלו למלאך המוות מגורן היבוסי? כדי לענות על השאלה הזאת, נחזור לבחון את סיפור המגיפה בספר שמואל. השאלה היסודית בנוגע לאותה מגיפה היא כנגד איזה חטא היא קרתה? במבט ראשון נראה שהכתוב מקשר בין המיפקד שעשה דוד לבין העונש, ואכן מרבית הפרשנים מצטטים בהקשר זה את ה"עובדה" שספירת עם ישראל מטילה סוג של "עין הרע". כלומר, שהרצון לידיעה כמותית מדויקת של מספר בני האדם היא חטא של ידע אסור, בדומה לסיפור אכילת פרי עץ הדעת. הפרשנות הזו למעשה אומרת שהרצון לידיעה הכמותית היא מעשה שטן, ובעקבותיו מלאך המוות מגיע לדרוש את קורבנותיו באמצעות מגיפה. הפרשנות הזאת איננה מחויבת על פי הטקסט המקראי, והיא איננה מתיישבת עם כך שאלוהים עצמו הורה על מיפקד בזמן יציאת מצרים, בספר שמות ל יב-יג: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה ל ה'.'"
על פי פסוקים אלו, המיפקד והידע מותרים אך הם אינם באים בחינם. כדי להימנע מ"נגף" (מגיפה) בני ישראל היו צריכים לפדות כל אדם במחיר חצי שקל תרומה לה'. כמו בסיפור המגיפה של דוד, המיפקד והמגיפה קשורים אחד לשני, רק שבזמן יציאת מצרים העם "שילם מראש" ונמנע ממגיפה, בעוד שבתקופת דוד המלך התשלום היה רק לאחר המגיפה (קורבן בגורן היבוסי). האם ייתכן שמחבר התנ"ך האמין שמקור המגיפה במחלוקת על מחיר ותנאי התשלום בגין המיפקד? השאלה הזו אבסודרית כמובן, אך היא מעלה תהייה עמוקה יותר סביב הסיבות שכורכות מיפקד (ידיעה), ומגיפה (קורבן).
לשם עיון מעמיק זה, נחזור לקלף המוות של וייט וננסה לענות על השאלה מדוע בפני הרוכב נופלות דווקא "בתולה וילדה"? מדוע לא גבר, נער או ילד? הזיהוי הספיציפי הזה מעלה את האפשרות שהבתולה והילדה עומדות לעלות כקורבן, ושהכומר איננו אלא כהן דת העומד לשחוט אותן לעצירת המגיפה. המילה המסוימת שבה השתמש האח וייט כדי לתאר את אותו בישוף היא "Prelate" שאכן יכולה לשמש כיום ייצוג של בכיר בכנסיה הקתולית (בישוף), אך משמעותה המקורית קרובה יותר ל"מביא המנחה הבכיר" (Pre – לפני, Latus – מביא).
קורבן ילד בחותם בבלי 
יפתח מעלה את ביתו לקורבן מציור מימי הביניים 
בת יפתח בציורו של ג'יימס טיסו 
בת יפתח מועלית כקורבן בספר תנ"ך מימי הביניים
קורבן הבתולה/ילדה הוא לא דבר זר לרוב תרבויות העולם העתיק, וזה סיפור שנשתמר במיתוסים וסמלים רבים בכל העולם: בספר שופטים יפתח מעלה לקורבן את בתו הבתולה בתמורה להצלחה צבאית כנגד העמונים, בעוד שבמיתולוגיה היוונית המלכה קסיופיאה והמלך ספיוס הקריבו את בתם אנדרומדה למפלצת הים סטוס. ההיסטוריון הרומי פלייני הזקן (מאה ראשונה לספירה) תיאר שעד לסביבות תקופתו הנוהג היה קיים גם ברומא. הקוראן מספר שעד הופעת הנביא מוחמד, במאה השביעית לספירה, במכה נהגו להקריב בתולות לאלות עוזאת ומנאת. בתרבויות רבות בעולם קורבן בתולות היה נהוג אפילו עד לעת המודרנית. למעשה עד היום משטרת הודו מדווחת על מקרים של פולחן כזה מדי פעם.
קורבן הבתולה, להבדיל מוקרבן הבן, מופנה אל האלוהות הנשית שמייצגת את הטבע. מסיבה זו תיאר האח וייט את משמעות הקלף: בהקשר נשי:"לידה מחדש, יצירה, יעד, התחדשות, וכל השאר". כל האגדות האלו, בצירוף תיאור המשמעות הנשית הנ"ל, מעלות את הסבירות שסצינת הבישוף הבתולה והילדה אכן מתייחסת לריטואל של העלאת קורבן בתולה כדי לפייס את האלוהות במקרה של מגיפה.
קשה למקם בזמן את הרגע שבו האדם התחיל להפוך את ריטואל קורבן האדם למשהו סמלי; מן הסתם זה תהליך שנמשך אלפי שנים. בערש התרבות המערבית והמזרחית הכירו את התופעה, אך לא כמסורת פעילה באופן נרחב. נראה שעם התפתחות התרבות הכתובה, ויצירתו של אדם מעודן יותר, הצורך האנושי בהקרבת קורבן עבר תהליך של הסמלה, ורצח נשים למען אלת הטבע, הומר קודם בהקרבת בעלי חיים, ואחר כך בסמלים נפשיים.
על קדמות הקורבן התחליפי (חיה במקום אדם) ניתן ללמוד מכך שהתנ"ך מתאר קורבן בעלי חיים כבר מראשית התרבות האנושית, בסיפור קיין והבל, וגם בסיפור נוח (בראשית ח', כ'): ""וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ".
מדוע הקריב נוח דווקא בהמה ועוף כדי להשיב את האיזון לטבע? כנראה שהמעבר משחיטת אדם לשחיטת בעלי חיים שימר את הסמליות שמאחורי רעיון קורבן הנערה והנער, ושהעוף והבהמה ייצגו אותם. כפי שמוזכר בפולחן היהודי הקדום, במקום לשחוט נער או גבר לאלוהות הזכרית, הוקרבה בהמה (כמו במקרה עקידת יצחק). לעומת זאת, קורבן לאלוהות הנשית התקשרה עם עופות. באופן ספציפי במקרה היהודי, עופות ממשפחת היונים: "וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ." (ויקרא, א' י"ד). בתקופה מאוחרת יותר, כאשר מלאכת הקורבנות הפכה לסמלית בלבד, האלוהות הנשית הפכה ל"שכינה", והיונה הצחורה הפכה לסמלה.
דיון מסוני
"ורד המיסתורין" שמתנוסס על הדגל של מלאך המוות מסמל "מצב שבו המוות הרגיל אינו הנתיב ולא השער". מצב מיסטי זה מסמל הפסקה במהלך החיים הרגיל, אלו שנשלטים על ידי הידיעה (הנתיב) והפחד (שער). במרכזה של במה מיסתורית זו לא עומד האדם, האל או הטבע, אלא המזבח.
לשכת ברקאי 